גיבור על כדורים: מדוע עולם סרטי הקומיקס הפך לכל כך מדכא?

אם לגיבור של "לוגאן" לא היו יוצאות סכינים מפרקי האצבעות, היה אפשר לטעות ולחשוב שזו דרמה פוסט אפוקליפטית מדכאת ולא סרט חדש על וולברין, שהיה פעם גיבור על צבעוני וסוחף

יו ג'קמן ב"לוגאן"
יו ג'קמן ב"לוגאן"

האם זה מטוס? האם זו ציפור? לא, זה עוד סרט גיבורי על מחורבן שמצריך בליעת כמות סיטונאית של אמפטמינים רק כדי לשרוד את תהומות הייאוש והשעמום לאורכו מבלי לצנוח לתרדמת קטטונית. והפעם: "לוגאן". קחו את וולברין והפכו אותו לגבר מזדקן קשה יום, קחו את פרופסור אקס והפכו אותו לישיש סיעודי, הוסיפו להם ילדה קטנה עם ציפורני פלדה וקיבלתם את כל הפאן של הכלאת דרמה בין דורית עם תחקיר תיעודי של חדשות 2 על בתי אבות.

כן, זה מה שנשאר מהפרנצ'ייז הסופר כיפי של האקס־מן (ובלי להזכיר את "אקס־מן: אפוקליפסה" מהשנה שעברה, כי באמת, בואו נתנהג כאילו זה לא קרה), וזה גם מה שנשאר מהז'אנר כולו. אפשר וצריך להאשים את כריסטופר נולאן, האיש שהפך את באטמן לאביר בעל דמות היגון והטיל את היקום של גיבורי העל אל תוך אפלה גשומה ומדכדכת.

ההצלחה האדירה של טרילוגיית "באטמן" הנולאנית, על דמויותיה העמוקות יחסית ועל עלילותיה המרובדות, גרמה לתעשיית הקולנוע כולה להתפלפ. ז'אנר הסופר הירו, שדשדש עד אז כמה עשורים במים הרדודים שמיועדים לילדים ולכל המשפחה, התעטף לפתע יומרה למשמעות ולבגרות ועלה לליגה של הגדולים. אלא שבחלוף עשור מותר כבר לומר שנולאן הוא כנראה היוצא מן הכלל שאי אפשר לנסח סביבו כלל. שום גיבור על מאז לא התקרב אפילו לסטטוספירה של באטמן הנולאני.

באטמן של כריסטופר נולאן. גרם לתעשייה כולה להתפלפ
באטמן של כריסטופר נולאן. גרם לתעשייה כולה להתפלפ

מה שכן קרה זה שכל התסריטאים והבמאים בהוליווד החליטו שגשם+חושך=גיבור טרגי עמוק ומהורהר על רקע סצנות של החרבת ערים. זו הנוסחה ואין בלתה. וזו נוסחה גרועה מאוד, כי היא מעקרת את גיבור העל מכל הפאן שטמון בו. אין יותר היקסמות ופליאה מיכולות על אנושיות. במקומן יש תלאות ודכדוך של פצועי נפש. כן, מתברר שקשה מאוד להיות גיבור מוטנטי, כואב ועצוב ונורא, ולכן עלינו להתבוסס בקושי הזה בכל פרנצ'ייז ובכל סדרה ולהבין את נפתולי נפשם גם אם זה רק אמור להיות כיף מטופש וקאמפי במקור.

ג'וס ווידון, היוצר של "באפי" שהפך לתסריטאי ולבמאי של הפרנצ'ייז הנחשק של "האוונג'רז", הסביר פעם שביקום הקומיקס של DC (באטמן, סופרמן, וונדרוומן) יש נטייה לאופל שנובעת מכך שהגיבורים אינם אנושיים. גיבורי היקום של מארוול (אקס־מן, ספיידרמן, איירון מן) הם בני אדם שרוטים כמו כולם, לעומת זאת, ולכן קל יותר לנוע איתם בהזדהות על כל המנעד הרגשי. אבל מגפת הבוא־נצלם־בחושך לא פסחה על היקום של מארוול (מי אמר "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" ולא חטף דיכאון?).

סרטים הם, כמובן, נוף תקופתם ואין להכחיש שאנחנו נמצאים בתקופה מחורבנת. רק שבמקום לספק לנו שעתיים של אסקפיזם משחרר מתלאות ההון־שלטון, צוללים איתנו גיבורי העל אל מעמקי הייאוש של זמננו ומשקפים אותו. הקרבות בין סופרמן ובאטמן, למשל, היו מהרגעים המדכאים ביותר בתולדות הקולנוע. ככל שהציפייה הייתה גדולה, כך ההתנגשות בין ברוס וויין הטייקון האפל ובין קאל־אל החייזר האוטיסט סימנה שהגיבורים שלנו מתו ואין ביכולתם לעורר בנו השראה, רק חורבן והרס הדדי. יש משהו עגום מאוד בעובדה שהתבגרותו של הז'אנר, שעבדה כל כך יפה מאז שנות ה־90 בקומיקס המודפס, לא צולחת את המעבר אל הקולנוע ההוליוודי.

הקרבות בין סופרמן ובאטמן היו מהרגעים המדכאים ביותר בתולדות הקולנוע
הקרבות בין סופרמן ובאטמן היו מהרגעים המדכאים ביותר בתולדות הקולנוע

דווקא בטלוויזיה המצב מעט טוב יותר, עם העיבודים העשירים והרבגוניים של "דרדוויל", "ג'סיקה ג'ונס" ו"לוק קייג'", כי אף שהן סובלות מאותה מחלת ז'אנר שגורמת ליוצרים להתבלבל בין "עומק" ובין "הצילום הזה חשוך מדי", יש לסדרות אלה מספיק רוחב יריעה כדי לספק גם את הממד האנושי וגם את אווירת הפאן שכל כך חסרה על המסך הגדול. אבל עם טלוויזיה לא הולכים למכולת וגם מרוויחים הרבה פחות על הפופקורן. הקולנוע הוא עדיין ביתם הטבעי של גיבורי העל, ושם נשאלת שאלת מיליארד הדולר: איפה הכיף?

אל תאמרו נואש: התקווה הגדולה להצלת האנושות מאוקיינוסים של באסה עדיין שם. בשנתיים־שלוש האחרונות הצליחו להסתנן אל המסך הגדול כמה ספסימנים מפתיעים בז'אנר, החל ב"שומרי הגלקסיה" הנפלא (שהכניס יותר מ־750 מיליון דולר), דרך "אנט־מן" המטופש (יותר מחצי מיליארד דולר) ועד "דדפול" המסטול (כמעט 800 מיליון דולר). כולם השתמשו בנשק שנדמה וכמעט חף מעולמם של גיבורי העל: הומור. קומדיה. צחוקים. כי להציל את העולם יכול להיות עניין די משעשע, בסך הכל. להחזיר את הכיף לעולם – ובכן, זו משימה אמיתית לגיבור על.