טיים אאוט timeout

שיר, סיפור או אגדה

| מאת: מרט פרחומובסקי

מאמינה בכוחו של הדמיון ולא מוכנה להתמסחר - כך זינקה הבמאית שיר גולדברג מהפרינג' ללבו של התיאטרון הלאומי

צילום: אורן זיו

שיר גולדברג מרגישה שהיא חיה את החלום. אחרי כמה שנים סיזיפיות של עבודה בפרינג', היא סוף סוף הצליחה לפרוץ את תקרת הזכוכית אל התיאטרון הרפרטוארי, ולקבל הכרה כאחת ההבטחות החמות של הבמה העברית. בשנתיים האחרונות גולדברג עמדה מאחורי רצף מרשים של הצלחות אמנותיות, שבכולן רקחה סיפור משוכלל על בסיס קלאסיקות ספרותיות: בחאן יצרה את "תהילה" על פי ש"י עגנון ואת "האדרת" על פי גוגול, ובהבימה את "אדם לא מת סתם" על פי סיפורים של דבורה בארון. בימים אלה, גולדברג, יחד עם שותפתה הכמעט קבועה – המחזאית והדרמטורגית שחר פנקס – עומדת לפני עליית מדרגה מסוימת: עיבוד ל"המאהב" של א.ב יהושע, שיעלה באחד האולמות הגדולים של הבימה ובכיכובו של רן דנקר. "זאת הפעם הראשונה שבה שחר ואני לא בחרנו את החומר שאנחנו עובדות עליו", מגלה גולדברג. "הזכויות על הספר היו של הבימה, והמנהל האמנותי אילן רונן פנה אלינו בהצעה להפוך אותו להצגה. אני מניחה שהוא חשב שהשילוב בינינו לבין החומר יכול להיות מעניין, וחטפנו את זה בשתי ידיים".

נראה שהחומרים שטיפלת בהם עד עכשיו נטו לניתוק מסוים מהסביבה שבה אנו חיים, בעוד ש"המאהב" לוקח אותך עמוק לתוך המציאות הישראלית. זאת עבודה שונה ממה שאת רגילה אליה?

"זה נכון שהחומר שונה ומצריך התמודדות אחרת, בעיקר כי המעורבות הרגשית גדולה יותר. היה לי פחד לגעת במשהו מהסוג הזה, אבל הבנתי שאני צריכה דווקא לחבק אותו. ב'האדרת' וב'אדם לא מת סתם' התחברתי לחומר דרך הסיפור האנושי והדמויות. היצירות האלה מתעסקות עם ה־D.N.A האנושי, ואפשרו לי לצאת למסע משלי וליצור עולם. ב'המאהב' התהליך הוא שונה. זה חומר שהוא הבית: המנטליות הישראלית, המלחמה, כור ההיתוך. מה שכן, גם כאן היה לי חשוב לעבוד עם דימויים ולא רק להניח דברים על הבמה כפי שהם".

איך נראה תהליך העבודה שלך על "המאהב"?

"כמו תמיד, ההתחלה הייתה לנסות ולהבין מה יש לי לומר על החומר, ומה אני רוצה להצמיח מתוכו על הבמה. עבדתי המון עם המוטיב של קבוצה מול יחיד. למעשה, זה מה שאני חושבת שקרה לישראלים בעקבות מלחמת יום כיפור, שהספר עוסק בה בחלקו. היה מין מפץ גדול, ומ'ביחד' הפכנו לפרטים. בספר, הסיפור הקולקטיבי מעניין אפילו יותר מהסיפור המשפחתי. בתחילת העבודה ניסיתי למצוא את הצורה הבימתית שהחומר הזה מבקש, ואני מודה שבניגוד לפעמים קודמות, עם 'המאהב' היו כל מיני גלגולים ולא היה ברור מההתחלה מה יהיה הכיוון. בסוף יצא משהו שהוא לא לגמרי השפה שלי, אלא התפתחות, גם מבחינת העיבוד של שחר וגם מבחינת מה שקורה על הבמה. נוסף לכך, הינו צריכים להחליט אם לשמר את המבנה של הספר, שמכיל שש עלילות מקבילות או להתמקד בעלילה אחת, והחלטנו ללכת על הגרסה הרחבה, כשהמונולוגים הספרותיים הופכים לדרמה".

המאהב. צילום: ז'ראר אלון

המאהב. צילום: ז'ראר אלון

נראה שאותם החומרים האסקפיסטיים שהתעסקת בהם לפני "המאהב", אפשרו לך בריחה מהאקטואליה הישראלית לטובת יצירת חזיונות בימתיים מעוררי התפעלות. גם את מרגישה כך?

"זה דבר די איום להגיד. אני מאוד מקווה שהחוויה שההצגות שלי יוצרת נעה מעבר להתפעלות וקסם בלבד. אמנם היקסמות ואפשרות לברוא עולם מקביל שבו הצופה שוכח את עצמו למשך שעה וחצי מאוד חשובים לי, אבל גם חשוב לי להעביר מסרים דרך ההצגה. בכל חומר אני מחפשת את המקום הקטן שנוגע בחוויה האישית שלי. ב'תהילה' התעסקתי עם תחושת הזרות במקום שאמור להיות לך בית, ושברתי את הראש לגבי הדרך להעביר אותו לבמה. הרי ככה בדיוק אני הרגשתי בתקופת נעוריי, עד שבתיכון גיליתי את האמנות הפלסטית שבעזרתה קיבלתי את המפתחות להיכנס לאותו בית. האפשרות להתבטא דרך דימויים, צורה, פרספקטיבה וצבעוניות משכה אותי והביאה אותי למקום הטבעי שלי. גם היום, כשאני מביימת תיאטרון, ההצגות שלי הן מאוד ויזואליות. החלל הוא תמיד הדבר הראשון שמתפצח אצלי ואני רואה אותו לפרטי פרטים עוד לפני תחילת החזרות".

ההצגות שאותן יצרה גולדברג עד היום בתיאטרון הרפרטוארי מתאפיינות בקווי דמיון סגנוניים ומהותיים: עיבודים ליצירות ספרותיות בסגנון תיאטרון־סיפור, שעובדות עם דימויים מינימליסטיים לטובת יצירת חזיונות בימתיים קסומים. לצד השמחה על כך שהתיאטראות הרפרטואריים הכניסו פנימה יוצרת צעירה ומוכשרת, עולה החשד לכך שבמידה רבה יש כאן ניסיון מסחרי במהותו לשכפל את ההצלחה האחרונה שלה מהפרינג', "אבא שלי לא ציפור" על פי ברונו שולץ, במקום לאפשר לה התפתחות אמנותית חופשית. "במידה רבה זה הכיוון שהתיאטראות שמזמינים ממני עבודות דוחפים אותי אליו", מאשרת גולדברג. "עם זאת, הז'אנר הזה מאפשר לי להתעסק בהמון סיפורים מעניינים שתמיד אהבתי, ולא הפכו למחזות של ממש, ככה שהרצונות שלי ושל התיאטראות נפגשים".

מה מושך אותך בסוג כזה של תיאטרון?

"מעניין אותי להזמין את הקהל ליצור בדמיונו דברים שלא נמצאים על הבמה באופן פיזי, לעצב עולם שלם מאלמנטים מינימליסטיים. הדמיון הוא משהו שקיים אצל כל אחד מאיתנו מגיל צעיר, אבל עם הזמן הוא הולך ומצטמצם. אני חושבת שהדמיון הוא הכלי הכי חזק שיש לנו, ואין יותר כיף מאשר לעבוד איתו. לא צריך הרבה אמצעים בשביל לספר סיפור שיאפשר לצופים לעוף איתו למקומות רחוקים. הרבה פעמים גם אין טעם לשאוף לריאליזם על הבמה, כי התיאטרון הוא מקום מאוד חשוף ואין טעם להסתיר את המנגנון".

כמי שחוותה יצירה בפרינג' במשך כמה שנים וכיום נמצאת בלב התיאטרון הרפרטוארי, איך את מנתחת את ההבדלים בין השניים?

"זאת הקלה עצומה לדעת שיש מאחורייך גב כלכלי ואנשים שעוזרים. בפרינג' את צריכה לעשות הכל לבד, וזה דורש תעצומות נפש. עם זאת, אין ספק שהפרינג' מלמד המון, ולא הייתי מגיעה למה שהגעתי בלעדיו. העבודה שם חישלה וחיסנה אותי, והיא מאפשרת לי היום להתמודד עם משברים ואסונות בצורה יותר מוצלחת, לעומת יוצרים שלא חוו את זה. ברור שבפרינג' יש הרבה יותר מקום לחקור ולחפש, והמון פעמים יוצאים דברים מדהימים, אבל אני מרגישה שברפרטוארי של היום כן יש מקום ליותר יוצרים צעירים וקיים ניסיון לעשות את הדברים אחרת. לשמחתי, אני לא מרגישה לחץ מצד ההנהלה של המקומות שאני עובדת בהם להתמסחר, אולי כי מלכתחילה לא מייעדים אותי למקומות האלה".

"המאהב", החל מ־19.1, הבימה

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV1 on: 4865fe341de