פרסומאים, תפסיקו להגיד לנו כמה טוב שאנחנו לא נשים

לפני חודשיים הכריז הראפר סנופ דוג שלא ישתמש עוד בהתבטאויות מיזוגניות כמו “כלבה" ו"זונה" בשירים שלו, לאחר שקיבל על הראש מידידו פארל וויליאמס. “ככל שהתבגרתי התאהבתי יותר באשתי והתחלתי לאהוב את אמי, סבתי ובתי", הוא סיפר בריאיון. לגבי השירים שכבר פורסמו – הוא לא מתחרט מכיוון שלדבריו לא הכיר דרך אחרת.

כמעט בכל גבר מסתתרים איזה שד או מפלצת בדמות תודעה שוביניסטית שהצליח לדחוק, לרסן, למוסס ולהעלים. לפעמים גם לשכוח מקיומה. כך זה כשמדובר בגברים שאכפת להם. גברים אחרים חיים איתה בשלום, נושאים אותה בגאון והיא חלק מההוויה היומיומית שלהם, כי גם הם לא מכירים דרך אחרת.

מותגים ומשרדי פרסום, כחלק מאסטרטגיה שיווקית, דואגים להזין את המפלצת הזאת בכל פעם מחדש, בידיעה ברורה שלקמפיין ילהקו את עצמם חלק מהצופים בתפקיד המתקוממים האוטומטיים, כחלק מעוד מערכה אינסטינקטיבית במלחמה על כבוד האישה. חלקם מדגישים כמה בני מזל אנחנו שאיננו נשים, הרי הן אך ורק קלישאות סטריאוטיפיות של עצמן. כשהאישה מופיעה לא למטרות קריקטורה והגחכה, היא לוהטת ברמות של דוגמנית לנז'רי, ובמקום להיות לחוצה על חתונה היא ממוקדת מטרה – לרוקן מהזקן את הממון לפני שהגוף שלו יתרוקן מהחיים.

במקרה של אגאדיר, הבעיה היא לא רק בטון הסקסיסטי ובניחוח הנצלני, אלא בניתוק מופגן מהמוצר. אלה הפריימים הלא כל כך מעוררי תיאבון, שהינם חלק מהגישה שמנסה למכור קציצת בשר באמצעות, ובכן, מה שסנופ דוג היה יכול להגדיר לפני חמש דקות כ"חתיכת בשר". אמנם עסקים שמטרתם למכור מוצר לא אמורים לחנך את הלקוחות הפוטנציאליים שלהם, אבל גם המינימום המתבקש הוא לוותר על דימויים מהסוג שלא צריך להיות אבא או בן זוג כדי להבין שהם מיושנים, פוגעניים ולוקחים חלק בדיכוי ובהחלשה של נשים.

יש מותגי הלבשה שמציגים ישבנים חטובים מרקדים כדי למכור בגדים לנשים שרוצות להרגיש סקסיות, או מותגי אלכוהול שמלכתחילה מדירים נשים כקהל יעד. אפשר לבקר אותם, לפעמים זה מתבקש, אבל לפחות הם ישירים. באגאדיר בחרו להציג את הנשים כמוצר יוקרתי, תכשיט שמנותק לחלוטין מהמסר. אין שום בעיה עקרונית לצחוק על נשים (ועל גברים ושואה וערבים ורוסים ואשכנזים ומזרחים ואתיופים וצרפתים וכולם), אבל הן צריכות להיות חלק מקהל היעד של הבדיחה, לא שהבדיחה תהיה על חשבונן. ואם כבר יש בדיחה, שתהיה לפחות מצחיקה.