הסדרה שלי: היא נראית כמו אנימה חמודה. היא בעצם סוס טרויאני

במסגרת הניסיון של נטפליקס למצב את עצמה כבית לכל סוג של צופה, ספריית הסטרימינג משקיעה לא מעט מאמצים כדי למצוא חן בעיניהם של חובבי אנימה. הגיקים המחויבים באמת לא יסתפקו בה, אבל בשביל צופים קז'ואליים היא מספקת את הסחורה עם קלאסיקות כמו "האנטר X האנטר" ו"נאון ג'נסיס אוונגליון" לצד להיטים עכשוויים וסדרות מקור. אחת מהתכנים הבלעדיים של נטפליקס בעולמות האנימציה היפנית היא "אגרטסוקו", אבל לא רק שהיא רחוקה מלהיות אנימה טיפוסית, היא גם לגמרי מתאימה גם למי שמעולם לא ראו סדרה תוצרת יפן. יש לה פרקים קצרים, עלילה מעוררת הזדהות, הומור נחמד ודמויות שהן חיות חמודות ששונאות את העבודה שלהן. מה עוד צריך בשביל קרוס אובר מחוץ לגבולות הנישה?

"אגרטסוקו", שעונתה החמישית הגיעה לנטפליקס ממש השבוע, הוא סיפורה של רטסוקו – בת עשרים פלוס שעובדת כמנהלת חשבונות זוטרה בחברה גדולה. לאורך היום היא מנסה לתמרן בין ההצקות של הבוסים שלה לקולגות מעיקים, ובערב היא משחררת את כל התסכולים עם שירי מטאל מאולתרים בחדר קריוקי. במבט ראשון זה לגמרי גימיק – רטסוקו היא פנדה אדומה שנראית ברגיל כמו בת דודה של הלו קיטי, ובגרסת המטאל מתהדרת באיפור בסגנון להקת Kiss ובגרואולינג אגרסיבי, בעוד חבריה למשרד הם שועלת פנק, צבוע פאנקיסט, איילה והיפופוטמית. למרבה השמחה, מהר מאוד מתברר שיש לה עוד מה להציע מלבד חמידות וציורים צבעוניים.

העיקר פה הוא דרמה מילניאלית מהסוג שהעלה לגדולה את "בנות" ו"לא בטוחה" – הצורך לתחזק עבודה מתסכלת ערכית וכלכלית כאחד רק כדי להמשיך להתקיים, התחביבים שהופכים בעצמם לחלטורה או קריירה, חיפושי אהבה מייאשים ובלאגן שבין אדם לחברו (או לפחות בין אדם לקולגה). כשהעונה הראשונה עלתה לאוויר, ב-2018, כתבתי עליה באתר זה ממש: "רטסוקו היא סוג של סוס טרויאני. במסווה של סדרה מצוירת חמודה וקלילה, הקומדיה הזאת מדברת על בעיות אמיתיות שמלוות צעירים וצעירות בראשית דרכם המקצועית. היא תוקפת את השמרנות, הסקסיזם, שוק העבודה הקפיטליסטי התובעני ואפילו את עולם הדייטינג". אם קהל היעד הוא אחד צעירים מדור ה-Y או ה-Z, יש היגיון מסוים בבחירה בפורמט של חיות מדברות – אלה הדורות שגדלו על "ארתור", שממשיכים לאסוף בובות וצעצועים גם לקראת גיל 35 וחשים חמימות בלב למראה צעצועים של מקדונלדס משנת 2001. המדיום הוא המסר, והוא בו זמנית יגרום לכם לשנוא את הקפיטליזם ולרצות לקנות מרצ'נדייז.

זה כמעט נס שגם ארבע עונות פנימה (גילוי נאות – טרם ראיתי את העונה החמישית והחדשה) הקונספט לא מיצה את עצמו, להפך. העולם שבו רטסוקו וחבריה חיים ופועלים הוא עולם אפל למדי, כזה שיש בו אהבה, חברות ורגעים של ניצחון והגשמה עצמית, אבל גם הרבה כיעור, סכנה ועצב. זאת רחוקה מלהיות סדרה ריאליסטית, בכל זאת, עלילה מרכזית באחת העונות היא הרומן שרטסוקו מנהלת עם חמור כחול ומיליארדר שגר באוטו שלו. אבל למרות הצבעוניות שמזכירה חנות ממתקים, היא לא מנסה למכור לנו סופים מצופי סוכר, פתרונות קלים לבעיות של הדמויות, חברויות שמנצחות כל מכשול או פרטנרים רומנטיים מושלמים – לכל דמות יש רגעים קשים ודפוקים, כל מוסכמה מתערערת מפעם לפעם והדמויות דו מימדיות רק בסגנון הציור. המימד המקורקע הזה חסר לא פעם גם בסדרות מצולמות ו"רציניות" בהרבה ממנה, בטח כשאנחנו מדברים על סדרות מקור בנטפליקס.