אדם בטור מיוחד: כך נפרדנו דיוויד בואי ואני לא כידידים – באסה!

כשדיוויד בואי הוציא את אלבומו הראשון בשנת 1967, אני בכלל התחלתי את לימודיי בבית הספר היסודי, ועדיין הקשבתי בעיקר ליהורם גאון, יפה ירקוני ואילנית. מה לעשות, אבא ואמא שלי לא ממש היו שייכים לדור הפרחים, והרוקנ'רול היחיד שנחשפתי אליו היה של אלביס פרסלי וקליף ריצ'ארד. אפילו ביטלס לא קיבלתי, מאחר שאמא שלי אמרה שהם חשישיניקים כמו אריק אינשטיין ושלום חנוך.

באותה תקופה החל להתפתח אצלי רעב, שלא ממש הוזן הוזן על ידי המוזיקה שמתברר שהוא היה צריך. אז שרתי שירים מקזבלן, או את באב אל וואד ובשנה הבאה – ולא, זה לא שאני חושב שהם לא ראויים. ואז, בשנת 1972, כשאחותי ז'ל חגגה בת מצווה, קיבלתי במתנה רדיו טייפ – כדי שלא ארגיש מקופח. פתאום, הפטיפון הביתי כבר לא היה הדרך היחידה שלי לצרוך מוזיקה, והרגשתי שכל העולם נפתח בפניי בזכות מכשיר קטן שהיה רק שלי.

ואז זה קרה בטיימינג המושלם עבורי: "זיגי סטארדסט". מי שמכיר את הדיסקוגרפיה של בואי, יודע שזה היה האלבום שהיווה את הפריצה שלו ככוכב רוק. בבת אחת הפכתי למעריץ מושבע וחסר תקנה. הייתי מתעורר בבוקר עם השיר "סטאר מן" ונרדם בלילה עם "ספייס אודיטי". בין לבין היו מתערבבים להם בהנאה כל האלבומים שלו, שעברו ניקוי יומי ונשמרו בקפידה רבה. לא נתתי לאף אחד לגעת בהם, שלא יתכסו בשכבת שומן או יישרטו חלילה. נברתי בכל עיתוני הבידור שיכולתי לשים עליהם יד, גזרתי כל פיסת מידע ותמונה שנתקלתי בה ולאט לאט "אלבום הבואי" שלי התמלא. תוך כדי, למדתי על הדרך שלו עד להצלחה הגדולה של 1972.

בגיל 15 עברו חיי מהפך. מילד עכואי הפכתי להיות נער מתבגר במרכז הכרמל, אזור שהיה נוח להתפתח בו, לגלות מי אני ומי אני רוצה להיות. בואי היה דמות שאפשרה לי להיות כזה, להבין שהצבעוניות שבי יכולה לפרוץ ושזה בסדר – ושהמשיכה שלי גם לבני מיני היא לגיטימית. וכך הסתובבתי לי בגיל 20 ברחוב מוריה, ערב ערב, בדרך להקרנה של "מופע הקולנוע של רוקי" לבוש בדיוק כמו פרנק נ' פרטר מהסרט, מבלי להיות מודאג מה "הם" אומרים וחושבים על זה. הכל בזכות אותה השראה.

בגיל 21 כבר גרתי במרכז. חיי הלילה, לצד העבודה כשחקן (בעיקר בהצגות ילדים באותם ימים), הפכו להיות חלק בלתי נפרד ממני. העבודה שלי כברמן ודי־ג'יי במועדון הפינגווין איפשרה לי להתענג על האפשרות לנגן את בואי, ולראות מהעמדה את הטירוף והסגידה לאיש המופלא הזה. במקביל, על הבמה הופעתי עם הרכב שעשה בעיקר נאמברים ממחזות זמר לא שגרתיים.

אדם בפינגווין. צילום: אריאל סמל

ב־1983 בואי עשה שינוי סגנוני והביא לעולם אתLet's Dance : אלבום פופי לחלוטין. האיש שהיה זיקית לאורך כל חייו המקצועיים (וייתכן שגם האישיים) הפתיע אותי, ואף שהפינגווין היה מקדש של ז'אנרים כמו ניו וייב ודארק וייב, Let’s Dance התברג לסט הקשוח כאילו הוא נועד להיות שם.

בתחילת השמונים טסתי לחופשה בלונדון. התארחתי אצל זוג חברים שלקחו אותי לראות הופעה של בוי ג'ורג', שהיה חבר טוב של אחד מהם. בתום ההופעה נכנסנו לחדר ההלבשה לומר שלום ותודה, ואני שתקתי כמו דג כמובן. בוי (מותר לקרוא לך ככה?) אמר שהוא קצת ממהר כי הוא חייב להגיע למסיבת יום ההולדת של דייויד בואי באחד המועדונים בעיר. אחרי כמה שניות הוא הסתובב ושאל בנונשלנטיות: "רוצים להצטרף?". החסרתי להערכתי יותר מפעימה אחת, וחצי שעה אחרי מצאתי את עצמי עומד מול פינת ה־VIP שבה ישב "אלוהים". בוי ג'ורג' הכיר בינינו, לחצנו יד וכמעט התעלפתי. אחרי דקה הגיעה השאלה: מה נשתה? כל מה שהצלחתי לומר היה: "whatever". בואי הזמין לי את מה שהוא מזמין לעצמו – ג'ין וטוניק – ומי שמכיר אותי היטב יודע שזה המשקה היחיד שאני שותה מאז ועד היום. אחרי כמה דקות נפרדנו (לא כידידים –  באסה!), ואני המשכתי את החופשה שלי, מרחף על ענן במשך לא מעט זמן אחרי.

במאי 2019 הגיע טלפון מהסוכנת שלי, שסיפרה לי שרוצים להזמין אותי לאודישן לתפקיד הראשי ב"לזרוס", מחזמר המוקדש ליצירתו של בואי. הרגשתי העצמה שלא חוויתי מזה עשורים. מאחר שאני כותב את השורות האלה, אתם בטח מבינים כבר שקיבלתי את התפקיד. מתוך כל הטירוף שנקרא דייויד בואי שמלווה אותי כבר שנים, אני מוצא את עצמי בימים אלה על הבמה ערב־ערב, משחק את ניוטון, המבוסס על דמותו של בואי ב"איש שנפל לכדור הארץ".

אני מודה לאבישי בן גל ולימית אטיאס הבמאים, לתומר כהן המפיק ולגיא פרטי שהאמינו בי, ולצוות אדיר של זמרים ושחקנים (בהם דיאנה גולבי, דויד לביא, תאי ועוד אוקיינוס של כישרונות), שהופכים את הערבים שלי לחוויה שאני בטוח שתלווה עד יומי האחרון. פרגנו לעצמכם ובואו לראות. לא אותי, אלא את מה שהאיש הגדיר "מצבה שאותה הוא משאיר למעריציו".

מתוך "לזרוס"

"לזרוס", מרכז ענב לתרבות, מדי ערב עד שבת (20.7)