אהבה אטומית

הדרך לתהילה, יודע כל זאטוט, רצופה מוטיבציה, כישרון, התמדה ומזל. במקרה של רוני אדרי היא מתחילה בהתקף חרדה. לפני קצת פחות משנה וחצי נשא ראש הממשלה נתניהו בפני הסנאט האמריקאי את נאום הברווז המפורסם שלו, כשהוא משתמש בקלישאה "אם זה נראה כמו ברווז, הולך כמו ברווז ומגעגע כמו ברווז, מה זה?!" כאנלוגיה המתריעה מפני ההתגרענות האירנית. באותו זמן ישב אדרי בביתו שבתל אביב וצפה בחרדה בטלוויזיה.

"פתאום נלחצתי", הוא נזכר. "לפי התשואות של יושבי החדר קלטתי שהמלחמה עם אירן יכולה להפוך לדבר ממשי". אדרי, מעצב גרפי, מנהל ומורה במכינת פושפין לעיצוב ולאדריכלות, החליט לרתום את כישוריו המקצועיים למאבק נגד ברוחות המלחמה המנשבות. "עמוד הפייסבוק של המכינה היה היחיד שהיה זמין עבורי ולשם הייתי מעלה כל שבוע את הדברים שהכנתי", הוא משחזר. אלא שמרבית העיצובים שהעלה אדרי לעמוד זכו במקרה הטוב לכמה לייקים בודדים ובמקרים אחרים להתעלמות מוחלטת. לא החומרים שמהם עשויה סנסציית רשת, כמו שנוהגים לומר ב"הצינור".

כל זה השתנה באותם מוצאי שבת, כשאדרי החליט לפנות לעם שבצד השני. "את הפוסטר הראשון, שבו אני עומד עם הילדה שלי שמחזיקה דגל ישראל ומתחתינו כתוב Iranians, we will never bomb your' country. We love you', הכנתי בסך הכל בשעתיים, כי אני ואשתי מיהרנו לצאת מהבית. התגובות הראשונות שקיבלתי היו מחברים – מגרפיקאים וממעצבים אחרים – שניסו לשכנע אותי להוריד את זה. אמרו לי שזה מכוער, שזה פדיחה עבורי בתור איש מקצוע ושברמה הפוליטית אני משוגע ונאיבי, שאנחנו עוזרים להם להרוויח זמן לבנות את הפצצה שלהם. מהצד השני טענו נגדנו שכל הפרויקט שלנו הוא יוזמה של השב"כ או של המוסד שמנסה ליצור נורמליזציה של המפעל הציוני".

לצד הביקורות שספג, גם אדרי עצמו לא היה מוכן להצלחה המסחררת של מה שלימים נודע כקמפיין בשם "Israel-Loves-Iran", שסחף אחריו תוך 50 יום 64 אלף איש משני צדי העימות, שכיכבו בפוסטרים המבוססים על אותו קונספט, פרי מוחו של אב לשני ילדים ומורה לעיצוב תל אביבי אנונימי ושקט. "פשוט הייתי במקום הנכון, בזמן הנכון ועם הקונספט והפורמט הנכונים", מצטנע אדרי. "כל אחד, ובטח כל גרפיקאי, יכול היה באותו יום להעלות משהו דומה שהיה הופך לוויראלי. העובדה שאני מגיע מתחום של עיצוב ומכיר את המדיה רק גרמה לי להבין מיד שיש לדבר הזה פוטנציאל גדול יותר ושאסור לנו להסתפק בהצלחה הרגעית ובתשומת הלב שקיבלנו. דאגתי להפוך את זה לסדרה עם שפה משותפת, ולהוציא כל הזמן פוסטרים חדשים".

מהר מאוד מצא עצמו אדרי ממלא את משבצת הלהיט האינטרנטי־פוליטי התורן, מוצף בפניות מקולגות, מחובבי עיצוב ומשוחרי שלום שביקשו להשתתף בפרויקט. "יום אחד, אחרי שקיבלתי כבר אלפי תמונות, התקשרתי לחברים ולסטודנטים שלי וביקשתי מהם שיעזרו לי כי כבר לא יכולתי לעשות הכל לבד ורציתי שכולם יקבלו לפחות תגובה מינימלית, כדי שלא יחשבו שאנחנו איזה ארגון גדול ומנוכר. הסלון והמכינה הפכו למשרד עיצוב, התלמידים הגיעו לא רק ללמוד אלא גם לעבוד".

אחרי שעבר את מכסת 5,000 החברים שהפייסבוק מקצה, הוחלט לפתוח דף ייעודי לפרויקט, שיבהיר לאנשים במה מדובר. שלא במפתיע, השם Israel-Loves-Iran נבחר באופן אינטואיטיבי, כחלק מהקו הדוגל בפשטות שאדרי מוביל. גם תחושת בטן זו הוכיחה את עצמה כאשר הפלטפורמה השמית ודאי הקלה על Iran-Loves- שלל עמודי המראה שצצו, כמו .Palestine-Loves-Israelו־ Israel "פתאום הפכנו לקהילה גדולה מאוד, שלצד כל היתרונות שבכך, קשה יותר לשלוט בה", טוען אדרי. "אנחנו מנסים לאגד היום את כל The Peace ,הדפים תחת האתר החדש שפתחנו Factory, ולכוון את שאר העמודים לפחות ברמה הגרפית, כדי שתתקבל הרגשה של אחידות, אבל זה לא תמיד עובד".

אולם מה שהפך את היוזמה מהברקה פרטית לבעלת השפעה עולמית היה הדהוד שהגיע מהצד האחר של האוקיינוס. "באוניברסיטת סטנפורד החליטו שני סטודנטים, אחד הודי והאחר פקיסטני, לנסות ולעשות משהו דומה בנוגע לסכסוך בין העמים שלהם", הוא מספר על השתלשלות העניינים. "הם בדקו את הסטטיסטיקה של העמוד ושכפלו את הפוסטים הפופולריים ביותר, אבל אחרי כמה ימים הם התקשרו אליי מתוסכלים כדי להבין למה זה לא עובד להם. ניסיתי להסביר להם שזה מפני שהם לא עובדים עם מעצב. אם הפרויקט שלנו לא היה מעוצב באופן פשוט ונאיבי, עם לבבות קיטשיים כאלה, זה אולי היה נראה מתחכם מדי ואנשים לא היו מתחברים למסר. למעשה העיצוב רק נראה פשוט, אבל ההבנה שלי בתחום הוליכה לשם באופן מודע".

במילותיו שלו, לפתע הוא נאלץ לחבוש את "כובע המנהל" של התנועה הגלובלית־ וירטואלית הזאת. "הייתי יכול לעצור אחרי הפוסטר הראשון ולתת לאנשים האחרים לקחת את זה הלאה, אבל החלטתי שזה הדבר שחיכיתי לו כל החיים", הוא מצהיר. לאחר צמד הרצאות שנתן בגרמניה ובספרד הוזמן אדרי לשאת דברים בכנס TEDx שנערך במרכז פרס לשלום ביפו. אף שעיסוקו המרכזי כולל העברת שיעורים מול כיתות מלאות, אדרי מעיד על עצמו כי הוא ביישן ומספר שלילה לפני הכנס ביפו לא הצליח להירדם. דקות אחדות לפני שעלה על הבמה, המעצב בעל השיער הקצוץ והזיפים הקצרצרים אף יצא לריצה קצרה כדי "לפרוק קצת מתח". בסופו של דבר המתח והעצבים לא ניכרו בהרצאה, וארגון TED העולמי בחר לשלב אותה באתר הראשי שלו ואף להקצות לו מקום בדף הבית.המהלך הזה הוביל לכמעט מיליון וחצי צפיות בחמישה חודשים בלבד והפך את אדרי לישראלי הנצפה ביותר באתר.

החשיפה של מי שנולד לאב ישראלי ולאם צרפתייה ושעלה לארץ כדי להתגייס לצנחנים, הפכה אותו לאדם קוסמופוליטי עוד יותר. הוא הפך לפנים קבועות בקו ישראל־ארצות הברית, כשבין היתר נאם בסטנפורד – האוניברסיטה שממנה הגיעו אותם הודי ופקיסטני שביקשו את עצתו. "זה מקום מדהים", הוא מספר על החוויה בעיניים פעורות לרווחה, "אחת התחנות הקבועות שבהן עוברים המתמודדים במירוץ לנשיאות. יש קיר בכניסה לאולם עם תמונות של כל הנואמים החשובים שקדמו לך. אתה מבין שאתה הולך לעמוד ולדבר במקום שאנשים כמו הנרי קיסינג'ר היו לפניך". בכלל, נדמה שהאיש שתויג פעמים רבות כ"נאיבי" לא מהסס להפגין את התפעלותו הכנה מאור הזרקורים שהופנה לעברו ולהטבות שמתלוות אליו. לצד זאת הוא גם דואג להדגיש את הערכתו לאומץ של מפעילי העמודים ממדינות ערב וממדינות האסלאם, שאיתם הוא שומר על קשר קבוע. את חלקם הוא אף אירח, או שהתארח אצלם.

הטון הנלהב שלו שוכך לרגע כאשר הוא מספר על מאג'יד, האיש האחראי על Iran-Loves-Israel: "תחשוב איזה ביצים היו לו כדי לפתוח את העמוד, הוא בכל זאת ישב בטהרן ולא בתל אביב. אחרי כמה זמן הוא נסע מחוץ לאירן וקיבל הודעה שלא יחזור, שכל הרכוש שלו עוקל ושאם יניח את כף רגלו במדינה הוא יהיה בצרות. זה אדם עם אישה וילדים, שעכשיו נאלץ לגור בארצות הברית בלי מעמד חוקי מצד אחד, ומצד אחר הוא לא יכול לחזור הביתה".

התגובות של השלטון בישראל לא היו חריפות כל כך, אולם בשלב מוקדם התברר שההתלהבות ברחוב וברשת מהפרויקטים של אדרי ושל חבריו לא מתורגמת לתמיכה במסדרונותיה הארוכים של הפוליטיקה הממוסדת. בנובמבר 2012 – לקראת הבחירות ההולכות וקרבות בישראל ועם פתיחתו של מבצע עמוד ענן – השיקו אנשי Peace Factory קמפיין נוסף שקרא להפסקת אש. מעבר לכתף הקרה ולהתעלמות המוחלטת שלה זכו ממפלגות השמאל בארץ, גם העצומה להריץ את אדרי לפרס נובל לשלום, שהועלתה לרשת על ידי פליטה אירנית, נתקלה בהתנערות מצד הפוליטיקאים הישראלים. "שבוע לפני הדד־ליין להגשת המועמדות חבר שלי העיר לי שלא מילאנו את הטפסים", אדרי מספר ומוסיף במשיכת כתפיים, "אז אמרתי לו שאני לא ממלא שום טופס, כי אני לא מתכוון להריץ את עצמי. הוא החליט לפנות בעצמו למרכז פרס לשלום, ופתאום החליטו שהכל מאוד נחמד, אבל הם לא מתכוונים לחתום וללכלך את הידיים שלהם עם השטויות שלנו".

למרות זאת הוא נותר עיקש בדרכו, המתרכזת ביתרונותיו ולא מנסה להסתיר את חסרונותיו. "לעומת הרבה פעילי שלום שפגשתי בזמן האחרון, אני מאמין בווקטור הזה שקוראים לו אינטרנט ובקשר המהיר שהוא יוצר בין אנשים. אני לא יודע לארגן פעילות בשטח ולהרים הפגנות. אני גם לא מתחרה בתחום הזה – לשם כך יש ארגונים שעוסקים בזה. יכול להיות שאביא בעתיד מישהו שזה המקצוע שלו, אבל בשלב הזה זה פחות מעניין אותי ואין לי שום שאיפה להפוך את ה־Peace Factory לעסק ענק. אני יודע שאני צריך להתעסק בגיוס כספים, אבל אני גרוע בזה, וכשהדברים מגיעים לכך אני מאבד ריכוז. זה החיסרון שלי, אני לא איש עסקים", הוא טוען ומוסיף בחיוך, "כי מן הסתם הצבא צועד על קיבתו".

עם זאת אדרי לא פוסל שיתוף פעולה עתידי עם אחת מתנועות השלום השונות. "כמה שזה נשמע מוזר, יש הרבה פוליטיקה פנימית וחוסר פרגון מטורף בין התנועות. שומעים לא מעט משפטים כמו 'אנחנו חשובים יותר' או 'היינו כאן קודם', אבל אני רוצה להתקדם ביחד ומאמין שאנחנו באותה סירה. אני לא כאן בשביל הקרדיט. אם מישהו רוצה להשתמש בכישורים שלי כדי למנף את הפעילות שלו, הוא יותר ממוזמן". עד שייקראו לדגל על ידי יריב אופנהיימרים למיניהם, אדרי ממשיך לפעול בספירה שלו. "עכשיו סגרנו עם סטנפורד על שיתוף פעולה", ,Peace Lab הוא מגלה. "יש להם גוף שנקרא והם חוקרים שם סטטיסטיקות מהמדיות החברתיות ומנסים להבין איך הן יכולות להוות פלטפורמה ליצירת קשרים בין מדינות ולקידום תהליכי שלום. אנחנו עובדים ביחד על סדנה שתאגד עשרה אנשים ממדינות שונות במזרח התיכון, וביחד הם לא רק ידברו על השלום, אלא ינסו ליצור פתרונות דרך פרויקטים ופלטפורמות משותפים".

כשהוא מתבקש לסכם שנה וחצי של עשייה קדחתנית, אדרי אמנם נשמע אמביוולנטי, אך מכריז כי הוא אופטימי מתמיד: "אני מרגיש בבירור שהפרויקט גרם לשינוי תודעתי. מעבר להיכרות האישית עם אירנים שונים הגיעה ההבנה שלא מדובר בחבורת מוסלמים משוגעים, אלא בחברה פרסית עם תרבות מתקדמת. למרות שהאירנים ברובם מפחדים לעשות לייק לעמוד, שמעתי שוב ושוב שמיליונים מהם ראו, שמעו ודיברו על הפרויקטים שלנו. הם לא מאמינים, כי גם הם חשבו שכולנו משוגעים".