אוגוסט הענוג

צהרי יום שישי, והבחור הצעיר מסתובב על האופניים החשמליים במהירות מפחידה, חותך מדרכות בזיגזג שוב ושוב, והוא עושה את זה באופן מתריס וחסר התחשבות אפילו יותר ממה שכבר למדתי לצפות מרוכבי אופניים על מדרכות, עד כדי כך שהייתי חייב להתקרב, לנסות להבין, למה הוא עושה את זה? ואז אני רואה

שהוא לא סתם חותך אנשים בספיד, הוא גם זורק משהו על הרצפה, נוסע וזורק, נוסע וזורק, והמשהו שיש לו לזרוק לא נגמר: זה לא שבמקרה היה לו בכיס איזה זבל קטן, לא – הוא בתפקיד; הוא עובד בלטנף את המדרכה. מה שגרם לי כמובן להתקרב עוד יותר, כי הסקרנות אולי הורגת חתולים אבל מפיחה חיים בכותבי טורים,

וכן, אני יודע שהעירייה מעודדת בגלוי השתוללות של רוכבי אופניים, כל אופניים, על מדרכות – זה התחיל בסך הכל לפני כמה שנים, וכבוד ראש העיר טרם הקציב פקח אחד לצורך התמודדות עם העבירה הפרועה הזאת – אותו ראש עיר שידע לשלוח גדודי פקחים כדי לקנוס בעלי כלבים שלא אוספים את גלליהם (ואכן התופעה הזאת מוגרה כמעט לחלוטין); אותו ראש עיר שידע טוב מאוד לסגור, ביום אחד בהיר, את כל מאורות סמי הפיצוציות שהציפו את רחוב אלנבי, למרות שהסמים האלה היו, מבחינת החוק היבש, מותרים למכירה (ואת זה הוא עשה, אגב, שבוע לפני הבחירות האחרונות לעירייה); אז בואו לא נהיה תמימים, מה שהעיריה לא טורחת לאסור, היא למעשה מעודדת,

אבל מכאן ועד לשלם למישהו כדי שיפחיד ילדים ויפזר לכלוך, נראה לי קצת מוגזם אפילו בשביל חולדאי, אז אני מתקרב עוד יותר ורואה שצדקתי: הבחור אכןבעבודה, ועבודתו היא לפזר כרטיסים צבעוניים של זונות על המדרכה: נותן רייס,

נעצר, מזהה פיסת מדרכה נקיה, שולף עשרים־שלושים כרטיסים מהכיס, חוזר לדהור, ובעודו נוהג ביד אחת הוא מפזר אותם על המדרכה בידו השניה, מותיר שביל של זימה בעקבותיו,

וזה אוגוסט וחם ואנשים מנסים להתעלם ממנו עד שילד בן ארבע בערך הרים מהרצפה את אחת מתמונותיו, נעץ בה מבט ארוך וסקרני, ומכיוון שכנראה לא הבין עד הסוף מה הוא רואה, התחיל לרוץ עם התמונה לעבר הוריו, ולא שם לב לרוכב שדהר לכיוונו, ונחבט בו: הילד עף הצדה והתגלגל, והכל נעצר לרגע: הילד,

ההורים,
רוכב האופניים החשמליים,
הקהל הרב מסביב,
אפילו הבחורות בתמונות כאילו שינו בבת אחת את הבעתן: מבטן המפתה נראה לשניה אחת כל כך לא במקום, חיוכן המזמין כל כך לעגני: הנה, רציתם אותנו? קיבלתם אותנו. זו תורה וזה שכרה. עכשיו לכו תכחישו שעד לפני שניה זה נראה לכם סביר, כל מה שקרה פה בצהרי היום, אפילו לגיטימי,

אבל השניה הזו חולפת והבחור, יודע היטב שעצימת העיניים החוקית של רון חולדאי לא תעזור לו אם ייתפס עכשיו, זו השעה האכזרית שבה באים לש"ג ושואלים אותו: סליחה, מי פה הש"ג?

והוא הראשון שמתעורר, וטס משם הכי מהר שסוללת אופניו מסוגלת להטיס אותו, ותוך חמש שניות הוא נעלם ואיננו, כאילו לא היה מעולם, ועד שהילד מתחיל לבכות ועד שההורים מתחילים לזנק ממקומם ולרוץ אליו, רוכב האופניים כבר הפך לזיכרון, סיוט שמתעוררים ממנו ולרגע אחד קטן כולנו שואלים את עצמנו אם זה קרה באמת, אולי טעינו, אולי חלמנו, אבל לא: הנה הזונות על הרצפה, והנה ההורים הרצים בטירוף, הנה האש והנה העצים, ואיה השה לעולה? השה קם, בוכה, מדמם טיפה מהברך, אבל – אפשר כמעט לשמוע את נשיפת ההקלה מהעוברים והשבים – לא נפגע קשות, וההורים מחבקים אותו ומרימים אותו ומוחים את דמעותיו, ואומרים:

לא נורא, לא קרה כלום, לא קרה כלום,

וכל העוברים והשבים מצקצקים ומנידים בראשם ואומרים שזה נורא מה שנהיה פה, אבל אחרי כמה דקות הכל חוזר למסלולו, הילד חוזר לשחק, ההורים לדבר בטלפון, העוברים והשבים לעבור ולשוב, הבחור לדהור ברחובות אחרים, והבחורות לקבל טלפונים מגברים שהרימו פתק ממדרכה שעליה, לפני כמה דקות, כמעט נהרג ילד, אבל הכל בסדר. לא קרה כלום. לא קרה כלום.