באחת היצירות הישראליות הכי טובות נזכרים לדבר עברית רק לקראת הסוף

מה שהחל כפרויקט גמר בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב הפך ב-1986 לאחד הסרטים הישראלים המעניינים והאיקוניים ביותר. בחיפוש אחר דרך לעשות סרט בלי תקציב, רפי בוקאי המנוח חשב על שני אנשים במדבר, ובשילוב עם זיכרונותיו ממלחמת לבנון הראשונה התגבש הרעיון לסרט מסע על צמד חיילים מצרים שמנסים לחזור הביתה בתום מלחמת ששת הימים.

קורות ההפקה מתוארות במאמר שכתבתי עם רנן שור לספר התסריט שיצא לאור ב-1990. מאז שבתי וצפיתי ב"אוונטי פופולו" פעמים רבות, והתרגשתי עוד ועוד מהדיוק ומהעושר הסמוי שלו. כמעט כל משפט וכל אירוע בסרט טעונים באסוציאציות תרבותיות, פוליטיות והיסטוריות, ורוויים באירוניה מחודדת, שמבעדה ניבטת האנושיות המפעמת של הגיבורים בגילומם הבלתי נשכח של סלים דאו וסוהיל חדאד, שסיפקו הופעות אדירות.

מצרים? ערבים גליליים? פלסטינים? יהודים? או הכל יחד? אוונטי פופולו. צילום מסך

על רקע מלחמת הבזק שמוצבה כצודקת וההרואית שבמלחמות ישראל, "אוונטי פופולו" מאמץ לכאורה את נקודת המבט של חיילי האויב המצרי, ומייצר חלום סוריאליסטי שבנופו האבסטרקטי מפוזרים שלל מסמנים, חלקם מוצפנים כמוקשים. כל המסמנים האלה מרוקנים מתוכנם המקורי ומקבלים משמעות חדשה, לעתים הפוכה. המסמן העיקרי הוא שפתם של הגיבורים. החיילים המצרים חאלד וראסן דוברים ערבית גלילית, שפתם של השחקנים ילידי הארץ, ומה שנראה כאילוץ הפקתי רומז שהסרט בעצם עוסק בפלסטינים. אלא שיש כאן היפוך נוסף – הפלסטינים עוטים גלימה של מאפיינים יהודיים וציוניים.

עם פרוץ הפסקת האש, ראסן וחאלד, שבסך הכל רוצים להגיע הביתה בשלום, שמים פעמיהם לכיוון תעלת סואץ. זהו מעין שחזור של מסעם של בני ישראל במדבר, רק בכיוון ההפוך. ראסן, הפלאח המעשי שמוביל את חלקו הראשון והמציאותי של הסרט, צועק על שחקן התיאטרון חאלד שיפסיק להסתכל במפה, והשניים נפטרים ממנה, מחגורם ומכלי נשקם וממשיכים כשרק מדיהם לגופם – מסמן אחרון של היותם "האחר". בדרכם הם פוגשים נציגים שונים של הצבא המנצח, אבל הניצחון הזה מרוקן שוב ושוב מכל הרואיות. זה מתחיל עם מראה של חייל ישראלי מחרבן במחנה מצרי נטוש, ומשתמש בעיתון "דבר" – שכותרותיו מדווחות על הניצחון המזהיר – כנייר טואלט.

בסך הכל רוצים להגיע הביתה בשלום.  סלים דאו וסוהיל חדאד ב"אוונטי פופולו". צילום מסך

המפגש הבא מוזר עוד יותר – ראסן וחאלד הצמאים נתקלים בג'יפ לבן שבמושבו האחורי יושב חייל או"ם מת, ולצד הגוויה שני בקבוקי וויסקי. בצימאונם השניים שותים את הוויסקי ומשתכרים, והווייתם הופכת לחלומית ותיאטרלית יותר ויותר. אז השחקן שבחאלד מגיח החוצה, והוא נעשה המוביל, בעוד הפלאח הכפרי ראסן נגרר מאחור. חאלד משתמש בג'יפ כבמה שעליה הוא מציג את מפגשו העתידי עם עיתונאים בקהיר: "כשאתה יוצא למלחמה והולך במדבר ללא מים, וחייך מוטלים מנגד, אז תבין את משמעות השאלה 'להיות או לא להיות". אחרי כן הוא מנפנף בשמשייה של חייל האו"ם השוודי כאילו הייתה חרב, ומתלונן על כך שבתיאטרון ליהקו אותו לתפקיד שיילוק במחזה אחר של שייקספיר – "הסוחר מוונציה". "אני לא יכול למות יהודי", הוא קובל, והמשפט הזה יהדהד לאורך הסרט.

שיאו האירוני של הסרט מגיע כשראסן מצליח להתניע את הג'יפ, והשניים דוהרים במדבר לצליליו הגואים של מארש צה"ל הבוקע מהרדיו. עכשיו, כשצמד החיילים המצריים ניכסו לעצמם את המנון צה"ל, שקיעת גלגלי הג'יפ בחולות סיני מייצרת דימוי הפוך על הפוך להסתבכות הבלתי פתורה שהניצחון המהולל במלחמת ששת הימים הכניס אותנו אליה.

השניים נוטשים את הג'יפ ונתקלים בשלושה חיילים ישראלים. רבות דובר במונולוג "אני יהודי" מתוך "הסוחר מוונציה", שחאלד נושא כדי לשכנע את החיילים הישראלים לתת לו מים. לרוב שוכחים שהמונולוג המקורי מסתיים במילים "ואם אתם עושים לנו עוול? שלא ננקום?". אבל חאלד עוצר במשפט שלפני, "אם אתם מרעילים אותנו, אנחנו לא מתים?". שיילוק, היהודי של שייקספיר, הבטיח לנקום בוונציאנים. בניגוד אליו, חאלד המצרי מאמץ את הגדרת היהודי, שהוא מצרי, שהוא בעצם פלסטיני, כקרבן. "הוא התבלבל בתפקידים" אומר דני, "תן לו לשתות".

אחרי שסוף סוף שתו מעט מים, ראסן וחאלד, עדיין שיכורים, נדבקים אל החיילים הישראלים. כשבטרנזיסטור של הירש משדרים את שיר המהפכה של תנועת העבודה האיטלקית "אוונטי פופולו", חאלד מנהיג את כולם להצטרף בקול גדול. השיר עוטף את חמשת החיילים הצועדים כיחידה אחת לעבר השקיעה, ושני דימויים איקוניים מתחברים כאן זה לזה. תקריב כפות רגליהם של הצועדים המשאירים עקבות בחול מעלה באוב דימויים דומים מסרטים ציוניים מוקדמים, כמו "זאת היא הארץ" של ברוך אגדתי מ-1935, שתיארו את עליית החלוצים לקרקע. בהמשך החמישה נראים כצלליות על קו האופק הכתום, דימוי מערבוני שכבר גויס ועוברת על ידי סרטים ציוניים כ"הם היו עשרה" של ברוך דינר מ-1960. כל המטען הציוני הזה מושלך על שני מצרים ושלושה ישראלים שהלכו לאיבוד במדבר.

חלום האחווה נגוז באור הבוקר, כשהחיילים הישראלים משכימים קום וחומקים בשקט מהמצרים. רגליהם נושאות אותם בבלי דעת לתוך שדה מוקשים מצרי, והשלושה מתפוצצים. הרעש מעיר את ראסן, ועכשיו כשאדי השכרות התפוגגו והמציאות התפוצצה להם בפרצוף, איש האדמה שב להוביל. ראסן אוחז בשמשייה של האו"מניק ומשתמש בה כמגלה מוקשים. הוא וחאלד מצילים את דני ההלום, אבל בעיניהם של חיילים ישראלים אנונימיים שמגיעים לשטח, ראסן וחאלד שבים להיות האויב. צמד הגיבורים נורים בגבם כשהם מנסים לברוח. ראסן נופל ראשון. חאלד מצליח להגיע לתעלה, ורואה את הארץ המובטחת מצידה השני, אך כמו משה הוא מוצא את מותו (מכדורים ישראלים ומצרים) בטרם הצליח להגיע אליה. חרדתו השיכורה התגשמה – הוא מת כיהודי.