מה יש למגזין היין הנחשק לומר על היינות הישראליים?

הימים שלפני החגים הם ימים טובים ליין הישראלי, לפחות מבחינת העניין לציבור. אחרי כמה חודשים של דממה הוא הופך, למשך כמה שבועות, לעניין מרכזי, נושא לסיקור בכל אמצעי מדיה שאפשר להעלות על הדעת – מבלוגים צנועים, דרך עיתונים ומגזינים ועד לערוץ 2. גם אנחנו, האנשים המוזרים האלה שמתעסקים עם יין ישראלי כל השנה, נהנים מביקוש בתקופה זו. אנחנו משחיזים מקלדות, מכינים רשימות, מפטפטים עם תחקירניות, מגהצים את המכופתרות לרגל ראיונות מצולמים, אבל לא נותנים לזה לעלות לנו לראש. כולנו יודעים שמדובר בעניין רגעי שיגווע בערב החג ויתעורר מחדש שוב רק לפני פסח.

השנה לא היינו בודדים במערכה, וזה משמח מאוד. "Wine Spectator", מגזין היין האמריקאי החשוב מכולם, הקדיש – לראשונה מאז הוקם בשנת 1976 – את גיליון אוקטובר שלו ליינות ישראל. "איכות מפתיעה מאזור מתעורר" – הודפס על גבי הכריכה, על רקע צילום פנורמי של כרמים ברמת הגולן. תוכן הגיליון מעיד על כך ש"וויין ספקטייטור" החליט ללכת חזק על הראש של הקהל היהודי. את החגים, אתם יודעים, חוגגים גם באמריקה. נוסף על שלוש כתבות מושקעות, כולל הגיליון ולגמרי לא במקרה כתבה העוסקת בחברת רויאל וויין, משווקת היינות הכשרים הגדולה בעולם, ואם זה לא מספיק יהודי בשבילכם, קבלו את העמוד האחרון הכולל מדריך מקוצר לחגי ישראל, הסבר מקוצר על כשרות ביין ואפילו התייחסות להופעת היין של מנישביץ בסדרה "מד מן".

שער ווין ספקטטור

רעננות וחיות

הכתבה הראשונה מבין השלוש, "הטרנספורמציה של יינות ישראל", מתארת, כמתבקש, את השינויים שעבר היין הישראלי בעשור האחרון. קים מרקוס, העורך הראשי של המגזין, מתאר בה ביקורים ביקבים – פלם, צרעה, צובה, עגור ועוד – מראיין ייננים כמו ערן פיק, ליאור לקסר, ויקטור שונפלד, עידו לוינסון ואיתי להט. הוא מתייחס לחיפוש אחר הזהות של היין הישראלי, לשאיפה ליצור יינות רעננים עם פחות השפעה של עץ, ולהתנסויות בזנים חדשים. אנחנו אולי כבר שמענו את הדברים הללו בכל מיני גרסאות, אבל עבור רוב קוראי המגזין אני מניח שמדובר בחדשות.

מרקוס, שזו הפעם השלישית שבה הוא מבקר בישראל, מראיין במסגרת אותה כתבה את קניינית היין של רשת Legal Sea Food מבוסטון שהכניסה לתפריט היין של הרשת שלושה יינות ישראליים.

"ניסינו לעשות את זה לפני עשר שנים", היא סיפרה למרקוס, "אבל היינות היו שטוחים". מתוך כ־120 יינות שהשתתפו בטעימה, זכו יותר מ־40 יינות ב־90 נקודות ומעלה. מרקוס כותב שזה ההישג המרשים ביותר שאליו הגיעה אי פעם מדינה בסדר גודל של ישראל, ששטח הכרמים שלה קטן קצת יותר משטח הכרמים בסונומה, קליפורניה.

הכתבה הבאה – שכבר תעניין יותר את הקוראים הישראלים ואת היצרנים הישראלים – היא למעשה סיכום הטעימה, ששליש מהמשתתפים בה היו יינות לבנים. מרקוס התרשם במיוחד מהיינות של אזור הרי יהודה, בעיקר בגלל הרעננות והחיות שלהם, והתייחס אל יינות מאזורים אחרים כאל Hit or Miss, סוג של הימור. היקב שמוביל את הרשימה הזאת הוא צרעה, עם חמישה יינות שזכו לציון 90 ומעלה ועם היין הטוב ביותר בטעימה, מיסטי הילס 2013, שקיבל לא פחות מ־93 נקודות. ברשימת היקבים שיינות שלהם זכו ביותר מ־90 נקודות (90־94 נקודות משמעותן על פי המגזין: "יינות יוצאי דופן מבחינת אופי וסגנון") נמצאים הרי גליל, ברקן, קסטל, רמת הגולן, מטר, רקנאטי, עגור, קלו דה גת, כרמיזאן, אור הגנוז, טפרברג, טוליפ, תבור וכרמל.

בהמשך הגיליון – אחרי הכתבה של איתי גלייטמן (כתב היין של הארץ) שמציגה מבחר יפה של מרכזי מבקרים, מסעדות ומלונות לטובת תיירי היין שאולי יגיעו לכאן מארצות הברית, וכמה כתבות העוסקות באזורי יין קצת יותר מוכרים מישראל כמו קליפורניה ועמק הלואר – מופיעה רשימה ארוכה יותר של יינות ישראליים, הכוללת גם את אלה שקיבלו קצת פחות מ־90. את היד המכוונת מאחורי הגיליון הישראלי הזה לא קשה לזהות וכך גם את האינטרסים שמזיזים אותה, אבל אם נשים לרגע את הציניות בצד ונוריד כמה מהגבות שהתרוממו נוכח כמה ציונים מופרכים, יש משהו מרגש בגיליון הזה. אנחנו, האנשים המוזרים שמתעסקים ביין ישראלי כל השנה, יודעים שקורים כאן דברים מעניינים, וזה משמח מאוד שעכשיו יודעים את זה גם בעולם.