אביר על גלגלים: הקומיקאי ירמי שיק בלום חוזר להיות שליח על קטנוע

שנתיים אחרי שתלה את המפתחות של הקטנוע בתום קדנציה ארוכה, שיק בלום חזר ללילה אחד ארוך של שינוע המבורגרים ממקום למקום, ונזכר שהשליח הוא אמנם פועל שחור שלא תמיד מקבל אפילו שקל טיפ, אבל על הכביש הוא מלך העולם

אביר על גלגלים. ירמי שיק בלום. צילום: גוני ריסקין
אביר על גלגלים. ירמי שיק בלום. צילום: גוני ריסקין
20 בינואר 2016

אחרי הזנות, שליח הוא המקצוע העתיק בעולם. מהרגע שהאנושות החליטה להיקשר לדברים (חפצים, שטחים, אלוהים, אימא), היא למדה להעביר אותם ממקום למקום. מאז קיימים השליחים: בלתי נראים, רוחות רפאים מודרניות, מבליחים לחיים שלכם לרגע קצר בטריטוריה הכי אישית שלכם בשעה הכי לא חברתית שלכם, נחשפים לאורח החיים הנלוז והמדכא שאתם סוחבים, ברגעים הבודדים שאתם מרשים לעצמכם לא להיות בני אדם, בעוד אנחנו משפילים מבט מבעד לקסדה, שותקים, מביאים לכם את הדבר היחיד שהעסיק את המחשבות שלכם ב־40־90 הדקות האחרונות ("בואנה אחי, לקח לך מלא זמן להגיע").

אנחנו מושיטים יד לאסוף את המטבעות המחורבנות שלכם, שגורמים לכם להרגיש כמו לורדים מכובדים עם מחוך ועגבת המעניקים לנווד שק אוצר קטן ונוצץ. דמי שתיקה על מה שאירע. אתם חוזרים לכוך הריקבון שלכם, ואנחנו עולים על הקטנוע וטסים חזרה. גם אם נחזור בעוד שעה לא תזכרו אותנו. מי זוכר את השליח? כולנו שווים מתחת לקסדה. אני כותב "אנחנו" כי שליח נשאר לנצח שליח. מעולם לא רצתי מהעיר מרתון לעיר אתונה כדי לבשר על ניצחון, גם לא פילחתי אשכול ענבים מפלצתי מארץ כנען זבת חלב ודבש. רק שילחתי פיצה אנשובי אקסטרה גבינה ואטריות בקר סצ'ואן לתוך המחילות שלכם. גם זו שליחות.

שנתיים חלפו מאז תליתי את מחזיק המפתחות עם הגומי המסולסל ופרשתי מעולם השליחויות, עד ש־Time Out הציעו לי לחזור לימי זוהר הניאון והאוויר המפויח, לשים פאוץ', לחבוש קסדה ולתת משמרת אחת באגאדיר. בערב שבת אחד, ב־18:30 נכנסתי לכוך המשלוחים הצמוד למסעדה. צי הקטנועים חנה בחוץ ובפנים ישבו שלושה שליחים – חן־אור, מוחמד וגיל – וטלפן שאינני יודע את שמו. לא אפרט על מעמד הטלפנים, רק אומר שתוחלת החיים שלהם מתקצרת לפי אורך השיחה שהם מבצעים: דיברת שתי דקות עם לקוח, ירדו לך שתי דקות חיים. דיברת חמש, ירדו לך חמש. 

בשנתיים שחלפו מאז התחלתי לעשות כל מיני דברים, בין היתר כתיבה לטלוויזיה וסטנד־אפ. במקרה הדרך שלי לסטנד־אפ עברה גם היא במשלוחים, וזה המיתוס הפרטי שלי: פעם אחד ב־2012 הבאתי משלוח של אוכל סיני זול ושמנוני לסטנדאפיסטית תום יער. בצעד יוצא דופן אמרתי לה שאני מכיר אותה מיוטיוב ואני אוהב מאוד את הסטנד־אפ שלה ושל שאר החברים שלה וכמה כיף לראות סטנד־אפ כזה בישראל. בזמן שחיכיתי לתשלום שברתי את הקרח/הגברתי את המבוכה, ואמרתי לה שגם אני חשבתי לעשות סטנד־אפ. בן רגע מבטה השתנה משמחה לזלזול מוחלט, שאותו אני לגמרי מבין – השליח מקומו באספלט. אבל היא בכל זאת אמרה שבקרוב יש פגישת כתיבה קבוצתית אצלה בדירה ושאני מוזמן. היא לא השאירה טיפ, אבל ככה התחלתי לעשות סטנד־אפ, ואת זה אי אפשר למדוד במזומן. זו אגב הזדמנות טובה לבאר את סוגיית הטיפ לשליח. דמי המשלוח שאתם משלמים לא מגיעים לשליח ישירות. השליח מקבל שכר מינימום בלבד. כמו שמלצר מקבל שכר בסיס ועדיין מרוויח טיפים, כך גם השליח. הוא עובר את תלאות הכבישים, בחום ובקור, מטפס מדרגות ונתקע במעליות. זרקו לו מטבע, לורדים ארורים).

אגאדיר. צילום: יח"צ
אגאדיר. צילום: יח"צ

צינוק עם אינטרנט

השליח הוא סוג של בדואי עירוני. ארוז למשעי, בנדידה מתמדת, עם גמל מכני עירוני. אתה לא משקיע במאהל שלך, כי המאהל שלך הוא כוך ארעי. כוך שליחים נראה כמו צינוק עם אינטרנט. חוץ מכיסאות, שולחן, מדף, קולה בלי גזים ואינטרנט אין שם כלום. על הקירות מפה של תל אביב ופוסטר של בחורה בביקיני. אבל אף אחד לא מסתכל לכיוונן יותר, הן מיותרות באותה מידה בימי הווייז והיו־פורן. 

כשהגעתי לכוך הבינו שאני "ההוא מהעיתון" וקיבלו אותי בחשדנות. "אז מה, איפה הבאנג?", ניסיתי להצחיק אותם. אף אחד לא צחק. לא ויתרתי. "תמיד יש באנג איפשהו, לא?". שתיקה מביכה. "אנחנו כבר מעבר לבאנגים, אחי", אמר לי חן־אור, האלפא מייל של צי המשלוחים, קלינט איסטווד כסוף שיער ואוהד מכבי נתניה. "ברור, ברור, גם אני לא עושה באנגים", נסוגותי. כל אחד חזר לאייפון שלו, אבל אני יודע שהיה שם באנג. תמיד יש באנג. 

כשאתה שליח אתה מגיע להמון מקומות ונחשף להמון אנשים. כומר ניגרי בבית ערבי חצי נטוש מרוסס ב"כהנא צדק" ברחוב הקונגרס, קוקסינל באור יום בלי פאה, בשמלה, זיפים ומסקרה ברחוב ישראל מסלנט. משפחה של שלושה גברים ערבים לבקנים ג'ינג'ים צנומים ואישה שחורה גדולה מפצחים גרעינים בסלון בסמטת הש"ך. פיליפינית לבושה סינר בבית עשירים ברמת אביב הישנה מכניסה אותי מדלת אחורית לחדר שירות. אבל לרוב אתה נתקל בסתם אנשים בסתם דירות מחולקות שמשאירים חמישה ש"ח טיפ. אני לא זוכר אותם, הם התפוגגו מזמן, אבל ברגע הקצר של המשלוח, כשאתה עומד מולם במפתן הדלת, אתה לומד המון. זו אקספוזיציה מדהימה ומדויקת. כמה זמן לוקח לו לפתוח את הדלת? הוא הכין את הכסף? איך הוא לבוש? הוא רק בבוקסר? שם על עצמו משהו? ובעיקר, כמה הוא מכניס אותך לבית שלו? המוח מתחיל לנחש: מה הולך שם במחילה האנושית? של מי הקולות? מי עושה את הרעשים? כל מה שיש לך זה השלמת הפערים בדמיון. אתה בונה סיפור שלם בראש שיימחק תוך דקות. אוכל מהיר, זיכרון קצר.

רמזורים ארורים

המשמרת הסתיימה עם שישה משלוחים, 48 ש"ח טיפ (שני משלוחים לא השאירו טיפ בכלל). רוחב ידם של התל אביבים לא השתנה בשנתיים האחרונות, זה בערך הממוצע. המשמרת הזכירה לי בעיקר את הנסיעות ברחבי העיר ואת העובדה שהדבר המתסכל ביותר עבור שליח הוא להיות סטטי. שליח שלא זז – קמל. בגלל זה אנחנו נוסעים כמו משוגעים, עוברים באדום ועולים על המדרכה. לא כדי להגיע בזמן, אלא כדי להיות בתנועה, לשרוד. הרמזורים הם האויב של השליח ואני יודע את האויב. את האנשים אתה שוכח, אבל את הרחובות והבניינים אתה זוכר. 

ארבע שנים הייתי שליח, מגמר מונדיאל 2010 ועד המוקדמות של מונדיאל 2014. אפשר לומר שיש לי תואר ראשון בשליחויות. לעתים תכופות שנאתי כל רגע, קפאתי מקור בדרך נמיר ונמסתי מחום בצומת מעריב ז"ל, התרסקתי על אספלט רותח ונמרחתי על אספלט קפוא חמש פעמים לפחות, טיפסתי אלפי מדרגות תמורת אפס ש"ח טיפ וחיוך סטלני של סחי מפלורנטין עם ריח של יבנה. אף פעם לא מצאתי את עצמי בסט של סרט פורנו, אפילו פטמה סוררת לא ראיתי (כלומר, לא בתפקיד) אבל זו הייתה אחת העבודות האהובות עליי. חכמים גרמנים אמרו פעם שהעבודה משחררת. זה נכון, אבל רק השליח חופשי באמת. מהרגע שהוצאת אותו אל היעד ועד שהוא חוזר לבסיס, הוא אדון לעצמו.