אוכלי סרטים: כיצד המגיפה תשפיע על האמנות והיצירה?

כאן "אוכלי סרטים" – הפודקאסט על קולנוע, פילוסופיה ומה שביניהם. בכל פעם נבחר סרט שהיינו מתים לראות על המסך הגדול, נאכל אותו כאן ב-TimeOut וכמובן גם בפודקאסט. עברנו כמעט שנה ללא תרבות. אי-הוודאות שהמגפה הביאה, המרחק שהיא מחייבת לקחת זה מזה, ובעיקר האפטיות המשוועת מצד הממשלה כלפי עשרות אלפי יוצרות ויוצרים ועובדי תעשיית התרב חנקו אותה כמעט לגמרי.

הסגר הנוכחי מעורר במקרה הטוב משיכת כתפיים חמוצה, ובמקרה הרע הוא פשוט מייאש. איך יוצרים בימים של סגירת אולמות, איסור התקהלויות, חרדה קיומית וכלכלית כאחד?

יצירת אמנות היא מלאכה שהרבה מקשרים לה חוויות נלוות כמו השראה, זמן ספציפי ביום ופולחנים אחרים, אבל שווה לזכור שהעיסוק באמנות הוא מלאכה ששווה לשמן, לפתח ולא להפסיק להתאמן עליה, גם אם ממתינים עם שחרור היצירה עצמה לעולם.

כדי לתת קצת השראה ושמחה בלב, נציג כאן שלושה סרטים שעוסקים באמנות, ביוצריה ובעשייתה. אגב, הקדשנו להם פרק בפודקאסט, יצא אישי משציפינו.

האזינו לו ממש כאן:

הבחירה של ארנון היא סרטו של פאולו סורנטינו, "נעורים" (2015) –

שני חברים, מלחין ובמאי קולנוע בגמלאות, מגיעים לאתר נופש בהרים האלפים של שוויץ. שם הם מתבוננים על הקריירה שלהם, המשפחות שלהם והחברות ביניהם, כשסביבם אנשים צעירים שמזכירים להם את מה שהם כבר לא, לצד אנשים שבורים שמשקפים להם את עצמם. עם פסקול יפהפה, נופים עוצרי נשימה ומייקל קיין אחד, כל אוהבי האדם צריכים לראות את הסרט הזה.

הבחירה של ליעד היא סרטו של יוהן ספאר, "גינסבורג" (2010) –

חייו של המוסיקאי המחונן וגדול-האף סרז' גינסבורג ראויים לסרט. מילד ניצול שואה הוא הצליח להתפתח לאחת הדמויות המעניינות, הסקסיות וההזויות במוסיקה העולמית, בלי לאבד שמץ של שיק צרפתי. יוהן ספאר, במאי אנימציה וצייר קומיקס, מצליח להתעלות על המכשולים של ביוגרפיות מוסיקה דלוחות ולייצר פסיפס קולנועי מיוחד המרכיב את חייו של גיבור הסרט. בהיותו ילד, סרז' נתקל בקריקטורה נאצית של יהודי עם אף גדול, שתופסת נפח וצורה ומלווה את סרג' לאורך הסרט, מהרומן שובר-הלב עם בריג'יט ברדו ועד שכתב מחדש את החוקה הצרפתית כשיר רגאיי. אמן שמצליח להישאר נאמן לעצמו גם בתקופות הכי קשות, וסרט שמצליח להנגיש חיים שלמים בצורה מקורית, זה בדיוק מה שהרופא הזמין בזמן שאנחנו ממתינים לחיסון.

הבחירה של ניתאי היא סרטם של צ'רלי קאופמן וספייק ג'ונז, "אדפטיישן" (2002) –

אדפטיישן מספר על מחסום הכתיבה של צ'ארלי קאופמן כשהוא מנסה לעבד ספר לסרט. לצערו לספר המרגש חסר מרכיב אחד קטן – סיפור. אם הדימוי העצמי הנמוך של צ'ארלי הוא לא מכשול גדול דיו, נוסף אליו גם אחיו התאום דונלד קאופמן שמתעסק בתסריטאות כתחביב חדש, עובד לפי הנוסחאות המוכרות ונהנה מכל רגע של המלאכה, מה שמוציא את צ'ארלי מדעתו. כבמאי ספייק ג'ונז מצליח להפוך את מחסום הכתיבה לחוויה מעוררת השראה ויש שיגידו משנה חיים. מוזמנים לשמוע את הסיפור האישי שלי מול הסרט בפרק עצמו.

ואולי יש למה לצפות? כשתעשיית הקולנוע עוד הייתה בחיתוליה, השפעת הספרדית של 1919 עצרה צילומים וסגרה אולמות ברחבי ארה"ב, אבל גם זירזה את הקמת האולפנים הגדולים ואת המהפכה שעברה התעשייה. השינוי הזה לא היה מושלם או נקי מחטאים, ובכלל, קשה להשוות בין הקולנוע של אז להיום. אבל גם הקורונה תוביל בעל-כורחנו לשינוי תרבותי, ויש לנו יש את הכוח לקבוע את אופיו וכיוונו. עד אז, אם שייקספיר כתב שלושה ממחזותיו הגדולים בזמן מגפה, גם אתן, ואתם, יכולים!

"אוכלי סרטים" פודקאסט על קולנוע, פילוסופיה ומה שביניהם, נולד בתקופת הקורונה. בתוך הוואקום שנוצר, הוא מספק את הדקות המתוקות שמתחילות ברגע שיוצאים מאולם הקולנוע, בהן חוויית הצפייה עוד טרייה, ואפשר לדבר על הסרט לתוך השעות הקטנות של הלילה. בכל פרק אנחנו מנתחים סרט שאנחנו אוהבים מזווית העשייה הקולנועית, התמוֹת הפילוסופיות שעולות ממנו, ההשפעה התרבותית שלו ועוד, בלי לשכוח לצחוק ובעיקר לייצר בית אמיתי לאוהבי קולנוע.

להאזנה לפרק לחצו כאן: