צ'רלי קאופמן, ג'יימס בראון ובאטמן נכנסים למסעדה רומנית

היי, כאן "אוכלי סרטים", הפודקאסט על קולנוע, פילוסופיה ומה שביניהם. בכל פעם נבחר סרט שהיינו מתים לראות על המסך הגדול, ונאכל אותו כאן ב-TimeOut וכמובן גם בפודקאסט.

לכבוד חג הפורים המאתגר של השנה החלטנו להקדיש את הטור ואת פרק ההמלצות של השבוע לסרטי אנימציה לא קונבנציונליים. אם אתם מחפשים מה לראות בעוצר-חג הקרוב, קבלו מאיתנו שלושה סרטים שהצורה שלהם יוצקת תוכן חדש לסיפור אותו הם מספרים. תתחפשו, תשתו עדלאידע ותלחצו פליי בכל הכוח, כי אנחנו מעניקים לכם פה מה שתרצו עד חצי המלכות.

אנחנו מזהירים מראש: שמנו בצד את סטודיו ג'יבלי ואת המונופול הענק של דיסני ופיקסאר. אנחנו יודעים, התרגלתם לסרטים ברמת גימור של ברודווי שמשתמשים בדמויות מתוקות, מצליחים לפצח את קוד הרגש שלכם ולגרום לכם לבכות, אבל לא הפעם! השנה מגיע לכם לצאת מאזור הנוחות ולגלות שיט שיאתגר אתכם (לדיסני בכל מקרה מגיע טור משלו).

בפרק ההמלצות הקצר נדבר על ההיסטוריה של סרטים וסדרות אנימציה שלא נעשו לילדים, ונשאל – האם אנימציה היא סוגה קולנועית בפני עצמה? האם סטופ-מושן נחשב אנימציה או לייב-אקשן? ומה הקשר בין באטמן לארט-נובו? מזמינים אתכם ל-26 דקות של איור לאוזניים.

הבחירה של ארנון: סרטם של צ'ארלי קאופמן ודיוק ג'ונסון, "אנומליסה" (2015):

מייקל סטון איבד את יצר החיים. לכל אדם שהוא פוגש יש פרצוף זהה לפנים של עצמו, אפילו לאשתו ובנו. הוא נוסע להרצות על ספרו החדש ולפתע נתקל באישה צעירה, ליסה, שמטלטלת את עולמו. בפעם הראשונה הוא מצליח לראות מישהי אחרת ולא את עצמו. הדמויות של סרט הסטופ-מושן היפהפה הזה הודפסו במדפסת תלת-ממד ויצרו עולם אנושי, מקרינג' ומצמרר. למרות שהוא נצבע כולו בגוון שובר-לב כיאה לקאופמן, אם תשימו לב לפרטים הקטנים אולי תצאו ממנו מלאי תקווה.

הבחירה של ניתאי: סרטו הקצר של ג'ין צ'רלס מבוטי מלולו, "Make It Soul" מ-2018:

שיקגו, חורף 1965. תיאטרון ריגל מארח את ג'יימס בראון וסולומון בורק, שני מונומנטים של מוזיקת סול בערב בו הם מחליפים את כתר המלוכה של הז'אנר. להיות אדם שחור בארה"ב של שנות השישים זאת חוויה מאוד קשה והסרט לוקח את השיח על צבע למקום חדש עם החלטה כאילו פשוטה – כל האסתטיקה בסרט נראית כמו ציור בצבעי טושים בלבד, ויחד עם המומנטום שיוצרת מוזיקת הסול הסרט הופך לפצצת אנרגיה ויזואלית ומגלה לנו ולשני הגיבורים בו שלמוזיקה שלהם יש כוחות בלתי צפויים. אגב, מדובר ב-14 דקות של צפייה ישירה ממש בלינק פה למעלה, תהנו!

הבחירה של ליעד: סרטם של אריק רדומסקי וברוס טים, "באטמן: מסכת התעתועים" (1993)

באטמן?! כן באטמן! ולא סתם. הסרט שליווה את הסדרה המצוירת הקלאסית משנות התשעים, שהייתה אחת היצירות העשירות, החכמות, העמוקות והמרתקות אי-פעם וכנראה האדפטציה הטובה ביותר לַדמות על המסך. עם עלילה מצוינת וצוות קריאייטיב שהוכיח את עצמו שוב ושוב, אנחנו מקבלים סיפור אהבה בלשי שחוזר לשורשי הדמות ומצליח להראות לנו את הפסיכולוגיה של ברוס ווין ולא רק של באטמן. כממשיך הסדרה, האנימציה בסרט ייחודית ושואבת ממקורות הגותיקה והארט-נובו, התמוֹת לקוחות מעולמות הפילם-נואר והפסיכואנליזה והמדיום מתכתב עם הסיפורים בצורה יוצאת דופן. הסרט אמנם היה כישלון קופתי, אך מבקרי הסרטים האגדיים סיסקל ואיברט גילו אותו באיחור של שנתיים וחרגו ממנהגם להמליץ על סרט שכבר ירד מהמסך: “זה הסרט ששכנע אותי שאנימציה צריכה להיות גם למבוגרים” (רוג'ר איברט).

הסגר הלילי אמנם בעיצומו, הרחובות מלאים במשטרות ואחוז המתחפשים עומד על 15% גג אבל אנחנו מזמינים אתכם לנבור בנבכי הרשת ולגלות עולם מטורף של אנימציה, כי סדרות כמו ריק ומורטי וסאות'פארק מחכות לכם בנטפליקס, ודיסני פתח את הדלת לסלבדור דאלי להתנסות בסרטי אנימציה, ומזמן הסתבר שיש מקום לכל סוגי היצירות במדיום, אז עופו על זה ותשטפו את העיניים בטוּב.

"אוכלי סרטים" הפודקאסט על קולנוע, פילוסופיה ומה שביניהם, נולד בתקופת הקורונה. בתוך הוואקום שנוצר, הוא מספק את הדקות המתוקות שמתחילות ברגע שיוצאים מאולם הקולנוע, בהן חוויית הצפייה עוד טרייה, ואפשר לדבר על הסרט לתוך השעות הקטנות של הלילה. בכל פרק אנחנו מנתחים סרט שאנחנו אוהבים מזווית העשייה הקולנועית, התמוֹת הפילוסופיות שעולות ממנו, ההשפעה התרבותית שלו ועוד, בלי לשכוח לצחוק ובעיקר לייצר בית אמיתי לאוהבי קולנוע.