בחזרה ל"ביג לבובסקי": מה אימצנו לחיינו מדמותו של הדוד?

כאן "אוכלי סרטים" – הפודקאסט על קולנוע, פילוסופיה ומה שביניהם. בכל פעם נבחר סרט שהיינו מתים לראות על המסך הגדול או נושא שמלווה את עולם הקולנוע, ונאכל אותו כאן ב-TimeOut וכמובן גם בפודקאסט.

בשבועות האחרונים כולנו חוזרים החוצה אחרי שהות מוגזמת בבית, רגע לפני שכולנו נצלול למרוץ העכברים האינטנסיבי קחו סרט קאלט מושלם לתקופת הביניים הזאת – ביג לבובסקי – The Big Lebowski, 1998. הסרט מגולל את סיפורו של ג'ף לבובסקי (ג'ף בריג'ס), או בשמו הרשמי The Dude, היפי מזדקן, רווק ומובטל שחי ב-LA ומעביר את זמנו במשחקי באולינג עם שני חבריו.

שגרתו הרגועה נשברת כששני פושעים – שהתבלבלו בינו לבין מיליארדר בשם ג'פרי לבובסקי – פורצים לביתו ומשתינים לו על השטיח. מכאן הוא נזרק למעשיית פשע סבוכה ומטלטלת הכוללת חטיפה, כופר של מיליון דולר, ארבעה ניהיליסטים גרמנים ובוהן אחת במעטפה!

ביג לבובסקי הוא קומדיה עמוקה וגאונית, ולא פלא שהפך לקאלט ששינה את פני הקולנוע (וגם קצת את העולם). אנחנו צוללים לעומקם של הרבדים הרבים שלו, למה הוא מחווה לפילם נואר ומה הופך אותו לכל כך מיוחד בפודקאסט, מוזמנות ומוזמנים להאזין ממש כאן: 

פה נדבר רק על אחת מהשכבות הרבות שלו – תפיסת העולם שהסרט מציע, דרך דמותו של ה-Dude. אז איך היא מאופיינת? כיצד היא נבדלת מתפיסות אחרות שהסרט מהדהד? והאם כדאי לאמץ אותה או להיזהר ממנה?

שמו של הסרט הוא התחלה טובה. הדמות "ביג לבובסקי" היא לא ה-Dude אלא המיליארדר ג'פרי (כך ברור גם מהקרדיטים), וזו לא בחירה טריוויאלית: הכפילות של השם היא זו שזרקה את ה-Dude למעשיית הפשע מלכתחילה, כשתפסו אותו דרך השם שהוריו נתנו לו ולא דרך השם שהוא בחר לעצמו. הטעות הזו מעלה את הסוגיה: איך אדם יכול להגדיר את זהותו העצמית במסגרת הנסיבות והסביבה? "Dude" הוא לא רק השם שנבחר על ידי האדם שנושא אותו, אלא הוא גם מסמל את תפיסת עולמו.

ומהי אותה תפיסת עולם? את ה-Dude לא מעניין כסף, סקס או זוגיות, אלא הוא הרכיב לעצמו יומיום הבנוי מרגעי-עונג צנועים: הוא שותה כל יום את אותו המשקה (White Russian), משחק באולינג במקום הקבוע עם שני חבריו, וכמובן רוקד על השטיח האהוב ש-"ties the room together". השגרה הזו היא הרבה מעבר לשגרה – היא ריטואל אליו יוצק ה-Dude ערך מקודש ומשמעות לחיים, ולכן לא מפתיע שהריסת השטיח מפילה את מגדל הקלפים הנפשי שלו.

אך תפיסת העולם הזו לא באה לידי ביטוי רק בתוכן של הטקסים הקבועים, אלא גם בגישתו הרגשית כלפי כל מאורע בחייו, אותה אפשר לסכם ב-fuck it man, הכל טוב אחי. הוא אמנם נשבר לרגעי נוירוטיות ובהלה, אבל מנסה לשמור על קור-רוח אל מול הסערה אליה הוא נסחף. גישתו הכאילו-דאואיסטית מגיעה לשיא התלישות כאשר (זהירות, ספוילר!) דוני, חברו, מת, וביום למחרת הוא חוזר לבאולינג ואומר בנונשלנטיות "הכל טוב אחי".

תפיסת העולם הזו זלגה לתוך העולם האמיתי והפכה לדת חדשה – Dudeism – המורכבת ממאות-אלפי מאמינים ברחבי העולם, שמתלבשים ומתנהגים כמו ה-Dude. מעבר לכך שזו דוגמה מדהימה להשפעה תרבותית-חברתית של יצירת אמנות, היא מדגישה את השאלה בה אנחנו עוסקים: האם אכן מדובר בתפיסת-עולם עמוקה ורצינית?

כנגד הדוּדאיזם עומדת בסרט תפיסה דומה לכאורה, אבל למעשה מנוגדת – ניהיליזם, אותה מייצגים ארבעה גרמנים מרושעים שאחראים לרוב האלימות במהלך העלילה. הניהיליסט הוא אדם שלא רק טוען שאין משמעות לשום דבר, אלא גם שלא יכולה להיות, והתשובה לשאלה "מה עושים, ולמה", היא "להרוס הכל, כי ככה". היצר להרוס אכן מוביל את הגרמנים האלו לחטיפה פיקטיבית וסחיטה באיומים, שגורמת בסוף למותו של דוני.

אך ה-Dude מובדל לחלוטין מהניהיליסטים, כי למרות שעולה ממנו תחושה שלא ממש אכפת לו משום דבר, ברור שהוא יוצק לחייו משמעות. וגם אם זה צורם שהוא נכנס למשבר בגלל שתן על שטיח ולא עקב מותו של חברו, זוהי בחירתו – והיא, אולי, עדיפה על פני הניהיליסטים. ואולי לא?

הדודאיזם מעלה, ללא ספק, סכנה. אם ניקח אותה באופן ליטרלי, אנחנו עלולים לפתח אדישות רגשית כלפי כל מאורע בחיינו, להתייחס בקדושת-יתר כלפי היומיום שלנו ולהתגלגל כמו Tumbleweed ברוח. אם כולנו נהיה ה-Dude אנחנו עלולים להידרדר לחידלון חברתי ותרבותי!

הפתרון למתח הזה טמון בשפה הקולנועית של האחים כהן, ובחוש ההומור שלהם. הסרט מציג לנו עולם המאופיין ב-Heightened-Realism – כל הדמויות הן "על ווליום 11", טיפה מוגזמות ותיאטרליות מדי: וולטר אימפולסיבי ואלים, דוני מגוחך וחדל-אישים, ביג לבובסקי מיליארדר מוטרף, בתו (ג'וליאן מוּר) היא קריקטורה של אמנית מודרנית, וכן-הלאה. חשוב להגיד שהאחים כהן ביססו את הדמויות האלו על אנשים שהם הכירו אישית, אז אולי הן לא רחוקות כל כך מהמציאות, אבל הן מרכיבות תמונת-עולם מוגזמת ומועצמת. זה מחזיר אותנו אל הדוּדנס של ה-Dude: לא צריך לקחת אותה באופן ליטרלי, אלא אם ננמיך לה את הווליום, נגלה הצעה צנועה לזרימה, נשימה, וקבלה עצמית. וזה, בעיקר בתקופה הקרובה, רעיון נפלא!

"אוכלי סרטים" הפודקאסט על קולנוע, פילוסופיה ומה שביניהם, נולד בתקופת הקורונה. בתוך הוואקום שנוצר, הוא מספק את הדקות המתוקות שמתחילות ברגע שיוצאים מאולם הקולנוע, בהן חוויית הצפייה עוד טרייה, ואפשר לדבר על הסרט לתוך השעות הקטנות של הלילה. בכל פרק אנחנו מנתחים סרט שאנחנו אוהבים מזווית העשייה הקולנועית, התמוֹת הפילוסופיות שעולות ממנו, ההשפעה התרבותית שלו ועוד, בלי לשכוח לצחוק ובעיקר לייצר בית אמיתי לאוהבי קולנוע.

להאזנה לפרק לחצו כאן: