אוכלי סרטים: דדפול הצליח להפוך את הז'אנר למגרש המשחקים שלו

כאן "אוכלי סרטים" – הפודקאסט על קולנוע, פילוסופיה ומה שביניהם. בכל פעם נבחר סרט שהיינו מתים לראות על המסך הגדול, נאכל אותו כאן ב-TimeOut וכמובן גם בפודקאסט. לכבוד מאזינים שדרשו "סרט נורמלי" החלטנו להתמקד בסרט עם הפתיחה הרווחית ביותר של אולפני פוקס המאה ה-20, שאפילו מבוסס על דמות הקומיקס האקצנטרית בתרבות הפופ – "דדפול" (Deadpool, 2016).

ווייד ווילסון הוא רוצח שכיר שנון שמתאהב בוונסה, עובדת מין עם לשון חדה כתער. השניים מפתחים זוגיות מדהימה עד שמגלים שהוא עומד למות מסרטן, עד כאן סרט מושלם לוולנטיינס. וויד לא מעוניין שוונסה תהיה עדה לגסיסתו האיטית, ולכן הוא עוזב אותה ונכנס לתוכנית סודית לייצור גיבורי-על כדי להירפא. היא הופכת אותו לבן אלמוות אבל שורפת את כל גופו בתהליך. עכשיו, כשהוא מכוער מתמיד, ווייד מתכנן להחזיר את אהובתו המאוכזבת לא לפני שינקום בראש התוכנית הסדיסט שהפך אותו לכל כך מכוער.

אחד הדברים הבולטים בדדפול, הדמות והסרט, הם הדיאלוגים המעולים שלו. דדפול מודע לעובדה שהוא דמות קומיקס, מדבר על זה עם הקהל ומייצר סרט מצחיק בטירוף. התסריטאים מלהטטים בין אינספור שנינויות, חידודי לשון ואולי מעל הכל – רפרנסים לתרבות הפופ. בנוסף לכך, דדפול הוא סרט הקומיקס הראשון שיצא לקולנוע עם דירוג R, למבוגרים בלבד. הרפרנסים, הקללות והדימויים הוויזואליים הגרפיים יוצרים תחושה של מודעות עצמית גבוהה, ומיתגו את הסרט ב-2016 כאירוע קולנועי שלא ראינו קודם. אבל יש הבדל גדול בין מודעות עצמית של יצירה לבין רפרנס למה שנאמר על ידיי יצירות אחרות כבר קודם.

בפרק אנחנו תוהים: האם סרט מתעלה על העלילה הנדושה שלו? האם הוא רק מרפרר לעצמו או גם מודע לעצמו? ומה הפך אותו לאירוע קולנועי של ממש?

להאזנה לחצו כאן:

נתחיל מהאח הצעיר והפשוט יותר במשפחה – הרפרנס. הרפרנס הוא הלחם והחמאה של אוהבי הקולנוע, ויש שיגידו הבסיס עליו יושבת ההיררכיה בינם לבין עצמם: מי שיודע יותר על עשיית הסרט והעלילות הצהובות סביבו הוא גאון, ומי שיודע פחות הוא הדיוט. אפשר ממש לראות את ההיררכיה השטחית הזאת כבר באולמות הקולנוע – מי שמכיר את האזכורים צוחק ומי שלא מכיר צוחק מהבושה. דדפול העביר את הרפרנסים האלו מהעולם האליטיסטי של הסטודנטים לקולנוע לעולם גיבורי-העל. מאז המהפכה שיצר, ראינו אין ספור easter eggs בסרטי מארוול, שבנתה יקום קולנועי שלם עם מלא אזכורים לעצמה, ואף התחילה תנועה תרבותית חדשה המבוססת על עומק הידיעה לגבי העץ המשפחתי של האקס-מן, או בגזע החייזרי הספציפי שנלחם באימפריית הקרי.

האחות המבוגרת והמתוחכמת של המשפחה היא המודעות העצמית – יצירה שיודעת מה היא מייצגת בתרבות, ומשתמשת במוסכמותיה ובהנחות היסוד של הצופים שלה, כדי להגיד משהו גדול יותר על הז'אנר והמדיום בו היא נוצרה. מה שיפה במודעות העצמית הוא שאם היא נעשית טוב, אפשר לא לשים לב שהיא שם. בתור סרט הקומיקס הראשון המיועד למבוגרים, דדפול משתמש במוסכמות הז'אנר, אבל האם הוא מצליח להגיד משהו גדול יותר על המדיום בו הוא נוצר?

ראיין ריינולדס מקדם את סרט ההמשך "דדפול 2" במדריד, ב-2018

לדעתנו דדפול הוא לא בשורה חדשה לקולנוע כולו, אבל הוא הצליח לייצר גל חדש של יצירות שלקחו את עולם גיבורי-העל ברצינות ובמורכבות שמתאימה למבוגרים בלבד: The Boys, Watchmen וכמובן Logan, שזה כשלעצמו הישג מרשים.

אבל עם כל הרעש והצילצולים השכלתניים, הגדולה האמיתית של דדפול נמצאת ממש על פני השטח: הוא מצליח להפוך את הז'אנר שלו למגרש משחקים – לתפוס את העין עם סצנות אקשן מסחררות ומלאות באימה וקרבות גרפיים, שיגרמו לילד בתוככם לצרוח ולמבוגר שאתם להניד את הראש בהערכה לז'אנר עצמו. האם זה אומר שהסרט מצוין ועל-זמני? לא בהכרח, אבל לדעת רובנו הוא נשאר משב רוח מצחיק ומרענן.

"אוכלי סרטים" פודקאסט על קולנוע, פילוסופיה ומה שביניהם, נולד בתקופת הקורונה. בתוך הוואקום שנוצר, הוא מספק את הדקות המתוקות שמתחילות ברגע שיוצאים מאולם הקולנוע, בהן חוויית הצפייה עוד טרייה, ואפשר לדבר על הסרט לתוך השעות הקטנות של הלילה. בכל פרק אנחנו מנתחים סרט שאנחנו אוהבים מזווית העשייה הקולנועית, התמוֹת הפילוסופיות שעולות ממנו, ההשפעה התרבותית שלו ועוד, בלי לשכוח לצחוק ובעיקר לייצר בית אמיתי לאוהבי קולנוע.

להאזנה לפרק לחצו כאן: