רוח רפאים נכנסה הביתה. מכאן התחלנו לתהות על מהות הקיום

כאן "אוכלי סרטים" – הפודקאסט על קולנוע, פילוסופיה ומה שביניהם. בכל פעם נבחר סרט שהיינו מתים לראות על המסך הגדול או נושא שמלווה את עולם הקולנוע, ונאכל אותו כאן ב-TimeOut וכמובן גם בפודקאסט.

ישראל של אביב 2021 נמצאת במצב של בין לבין. בין מגפה לשגרה, בין בחירות לבחירות ובין ייאוש לתקווה. היום נדבר על סרט שמתרחש בדיוק במרחב הביניים הזה: "סיפור רפאים" (A Ghost Story, 2017).

סרט האינדי הקטן והשקט של דיוויד לוורי (שלצערנו לא הופץ בארץ) עוקב אחרי זוג צעיר (רוני מארה וקייסי אפלק) שעובר לבית חדש. בתחילת הסרט – לא לדאוג, זה לא ספוילר – בן הזוג נהרג. אבל גופתו העטופה בסדין מתעוררת כרוח רפאים קלאסית, איש מכוסה בסדין הלווין סטייל, שחוזרת לרדוף את הבית ואת האהובה שנותרה שם לבד.

במבט ראשון קשה להבין מה אנחנו רואים: סרט אימה דל תקציב? דרמה על מותה של זוגיות? טרגדיה על אובדן? אולי פרודיה על האלווין? השאלות האלו עצמן משקפות את סוד כוחו של "סיפור רפאים": הוא מבטא ניגודים בכל רובד אפשרי. אנחנו מנתחים אותו לעומק ולרוחב בפרק הפודקאסט, בו התארח איש הקריאייטיב ומבקר המוזיקה ירון ברוידא!

אפשר להאזין ממש כאן:

עצם הבחירה להלביש את קייסי אפלק המת בסדין לבן עם שני חורים לעיניים – הדימוי הכי בנאלי לרוח-רפאים – עלולה להתפרש כמגוחכת ומוזרה, אבל אם מתמסרים אליה היא מחממת לב. או במילה אחת – הבחירה הזאת, והסרט כולו, מעורר קרינג', שאם לא מתמסרים אליו הוא עלול להיות מביך, אבל אם כן – הוא מתגמל רגשית בצורה נדירה.

וזה לא מובן מאליו להתמסר אליו. בשוט הארוך ביותר בסרט, למשל, בת הזוג שאיבדה את אהובה בולסת פאי שוקולד למשך 6 דקות שמרגישות כמו נצח. לא קורה דבר פרט לאכילתה מלאת הכאב, עליה מתבוננת הרוח מפינת החדר במבט מקריפ. יוצרי הסרט עצמם אמרו שזוהי הזדמנות טובה לצופים לקום וללכת, שכן זו הצהרת-כוונות אמנותית לשפה השקטה וכביכול-ריקה-מהתרחשות שלו.

רגע מכונן נוסף שמכיל בתוכו ניגוד משולש (עליו הצביע ירון בפרק שלנו) – בהלה, צחוק ועצב תהומי – הוא מפגש מפתיע בין הרוח הראשית לבין רוח נוספת בבית הסמוך. דיאלוג שמתחיל בבעתה קלה, ממשיך בגיחוך נעים ומסתיים בשברון לב – ומתרחש כולו ללא דיבור, עם תנודות-גוף עדינות וכתוביות על המסך – מסתיים עם שורה תחתונה שעלולה לרסק כל לבב אנוש. לא נגיד לכם מהי, לכו לראות.

אבל מה שמקל על ההתמסרות לסרט הוא האופן בו לוורי מדבר עליו: הסרט נוצר ממקום מאוד אישי של משבר פסימיסטי עמוק על סף ייאוש, אתו בחר להתמודד לוורי בפעולת היצירה. גם בחירת הלוקיישן הייתה אישית: הבית לא נבחר רק כי הוא היה מיועד להריסה (ועם תקציב של $100,000 שגויס מחסכונותיו האישיים של לוורי, זה כנראה היה הכרחי), אלא הוא גם הזכיר ללוורי את הבית הראשון שלו ושל אשתו. כל אלו מביעים עד כמה הסרט נעשה מתוך מקום של כאב מהול באהבה ובתקווה, וכלל לא כבדיחה זולה.

אחד השיאים של הסרט לא רק מכיל בתוכו את הניגודים האלו, אלא הוא עצמו ניגוד לסרט כולו: מסיבה מחתרתית מתקיימת בבית הנטוש של הרוח (אליה הגיעה Ke$ha להופעת אורח), מלאה בהתרחשות ודיבורים, ובה גבר עם מראה משונה ביחס לנוף הצעיר והמסוקס (המכונה בתסריט "האיש המנבא") פוצח במונולוג שלא היה מבייש את גדולי הפסימיסטים: אנחנו עושים הכל כדי שיזכרו אותנו, כותבים שירים ויוצרים סרטים, כמו הסימפוניה התשיעית של בטהובן אותה אנחנו מזמזמים עד היום. אבל אנחנו שוכחים שאנחנו פיסת אבק בקוסמוס נצחי: כולנו נישכח ונמחק, ואף אחד לא יזכור אותנו.

ואכן, אולי רוחות-רפאים הן קודם כל דימוי לזיכרון. הסרט נותן לכך ביטוי מצמרר, לקראת הסוף מגיעה הרוח של הרוח ומתבוננת ברוח עצמה, וכך נותנת לנו אימג' לזיכרון של זיכרון: הרוח שנזכרת בעצמה שנזכרת באהובתה. והדימוי הזה ממחיש גם את תפיסת הזמן של הסרט: קל לחשוב שהרוח קופצת בין זמנים, אבל אם נשים לב נרגיש שהיא לא חווה את הזמן באופן ליניארי, אלא באופן מעגלי ונצחי. לעומת "אינסופיות", שהיא המשך ליניארי ללא-סוף, "נצחיות" היא קיום מחוץ-לזמן, בה שוהה הרוח שלנו, או כל רוח אחרת.

אבל מה נותר לנו, האנשים החיים, לעשות עם הלימבו העל-זמני הזה? מה יוצא מכל האקזיסטנציאליזם הפסימי שמהדהד האיש המנבא? האם זוהי השורה התחתונה של הסרט? הוא יכול היה ליפול בקלות לתהום של דיכאון. אבל דווקא בזכות הניגודים שמרכיבים אותו הוא נוסק אל עבר עצב טהור, שפוגש נחמה קטנה בדמות של יצירה. ובאורח פלא, אם מתמסרים אל המוזרות הייחודית שלו, הוא עצמו לא שולח אותנו לחידלון וייאוש אלא לאהבה ויצירה!

"אוכלי סרטים" הפודקאסט על קולנוע, פילוסופיה ומה שביניהם, נולד בתקופת הקורונה. בתוך הוואקום שנוצר, הוא מספק את הדקות המתוקות שמתחילות ברגע שיוצאים מאולם הקולנוע, בהן חוויית הצפייה עוד טרייה, ואפשר לדבר על הסרט לתוך השעות הקטנות של הלילה. בכל פרק אנחנו מנתחים סרט שאנחנו אוהבים מזווית העשייה הקולנועית, התמוֹת הפילוסופיות שעולות ממנו, ההשפעה התרבותית שלו ועוד, בלי לשכוח לצחוק ובעיקר לייצר בית אמיתי לאוהבי קולנוע.

להאזנה לפרק לחצו כאן: