אוכלי סרטים: ספיידרמן, ספיידרמן וספיידרמן פוגשים את שפינוזה

כל גיבור על צריך את השפינוזה שלו. מתוך "ספיידרמן: ממד העכביש"
כל גיבור על צריך את השפינוזה שלו. מתוך "ספיידרמן: ממד העכביש"

פודקאסט הקולנוע "אוכלי סרטים" מתייחד עם יצירת האנימציה המופתית "ספיידרמן: ממד העכביש" (להשיג בנטפליקס) ומגלה בה עומקים פילוסופיים מרשימים. כדאי גם לכם

כאן "אוכלי סרטים" – הפודקאסט על קולנוע, פילוסופיה ומה שביניהם. בכל פעם נבחר סרט שהיינו מתים לראות על המסך הגדול, ונאכל אותו כאן ב-TimeOut וכמובן גם בפודקאסט. לכבוד הצורך הקולקטיבי שלנו במנטור ראוי, התחושה החזקה שנגיף עולמי מבטל את יכולת הבחירה החופשית שלנו ועלייתו של הסרט לנטפליקס, נתמקד השבוע בזוכה פרס האוסקר לסרט האנימציה הטוב ביותר – "ספיידרמן: ממד העכביש".

אז בואו נעשה את זה שוב: מיילס מוראלס, נער אפרו אמריקאי מברוקלין, נעקץ על ידי עכביש רדיואקטיבי. הוא מקבל את הכוחות של ספיידרמן, אבל כל זה קורה בעולם שבו ספיידרמן המקורי – פיטר פרקר – כבר קיים. מיילס מתגלגל לפורטל בין-מימדי, שם הוא פוגש את ספיידרמן שמהר מאוד (זהירות, ספוילר) מת, ואחריו מגיעות גרסאות שונות ומשונות של ספיידרמנים מעולמות מקבילים: פיטר ב. פרקר השמנמן, גוון סטייסי הספיידרוומן, פני פרקר ילדת האנימה שמפעילה רובוט-עכביש, ספיידרמן נוּאר שחור-לבן ופיטר פורקר החזרזיר. אנחנו מלווים את מיילס בתהליך ההשלמה עם העובדה שגם הוא ספיידרמן, ובמימוש המרגש של ייעודו וגורלו כגיבור-על.

לאוהבי קומיקס וספיידרמן הסרט הזה הוא גן עדן. אבל גם לאלו שלא – מדובר בסרט מצויין, הוא מקפיץ את הלב מהשנייה הראשונה, כתוב מדוייק ומעוצב בצורה יוצאת דופן. כל גרסה של ספיידרמן מאופיינת בשפה ויזואלית שונה לגמרי, תנועת הדמויות עוברת מ-24 פריימים לשניה ל-12 פריימים לשניה בהתאם למצב הרגשי שלהן, ובגדול הוא נחשב כפורץ דרך בז'אנר סרטי האנימציה. רוצים לשמוע על הסרט לעומק? מוזמנים לפרק הפודקאסט עצמו!

להאזנה לחצו כאן:

השאלה המעניינת היא מה טמון מתחת לאנימציה פורצת הדרך, לקצב המהיר ולתסריט הדחוס. לדעתנו, הסרט יושב בעיקר על המתח שבין שתי גישות פילוסופיות מנוגדות: עולמות אפשריים ודטרמיניזם.

דיוויד לואיס, פילוסוף אמריקאי, טען שכל אפשרות לוגית מתממשת בפועל בעולם אחר, שמתקיים ממש כמו העולם שלנו. המחשבה "יכולתי לפעול אחרת" היא לא רק נכונה לוגית אלא גם אקטואלית: אם אתמול לא יצאתי לטיול בגשם, אז בהכרח מתקיים איפשהו עולם אחר, מאוד דומה לשלנו, פרט לכך שאתמול דווקא כן טיילתי בו בגשם. את המחשבה הקיצונית הזאת הסרט מממש: אנחנו עוקבים אחרי יקום אחד מני רבים, כשבכל אחד מהם מישהו או מישהי אחרת מאיישת את עמדת הספיידרמן.

אבל הסרט מהדהד גם את ההפך המוחלט מכך: דטרמיניזם. אפשר להסתכל על יצירות אמנות בכלל, ועל מדיום הקומיקס בפרט, כעל עולמות דטרמיניסטיים לחלוטין. כלומר, חייהן של הדמויות נכתבו וצוירו מראש, כמובן. בקומיקס הדמויות לא רק מצוירות על הנייר, אלא גם כלואות בתוך פאנלים שבהם מוטבעות הפעולות והמילים שהן אומרות. כשאנחנו מדפדפים לעמוד הבא נגלות בפנינו מספר נקודות זמן קפואות, הדמויות כלואות בתוכן והשליטה נמצאת אצל הקורא שמסדר את רצף ההתרחשות לפי כיוון הקריאה.

ברגע שבו מיילס נעקץ על ידי העכביש הוא נכנס לסרט קומיקס. הוא מאבד שליטה על פעולותיו ומילותיו, ושואל את עצמו כמה פעמים בסרט: למה אני עושה את מה שאני עושה? חוסר השליטה שלו, לפחות בהתחלה, הוא מוחלט. אבל גם אם הבחירה החופשית אינה אפשרית בעולם שנכתב מראש, עדיין ניתן למצוא בו סוג מסוים של חופש.

ברוך שפינוזה, פילוסוף הולנדי-יהודי ומרגש במיוחד, דגל בדיוק בגישה הזאת. כל אחד ואחת מאיתנו נמצאים בתוך הטבע, כלומר, לא מנותקים משרשרת הסיבות והתולדות האינסופית. הכל קבוע מראש, והיכולת לבחירה חופשית היא רק אשלייה אנושית. המשפט "יכולתי לבחור אחרת" הוא חסר פשר ופשוט לא נכון. הפנמת התובנה הזאת היא הצעד הראשון דווקא לעבר קיום חופשי ואקטיבי יותר. לא נוכל לכסות כאן את תפיסת החופש של שפינוזה (בפודקאסט אנחנו צוללים הרבה יותר לעומק), רק נגיד שהחיבור של מיילס עם עצמו ועם יכולותיו כספיידרמן, ומודעותו לאחריות הנובעת מכך, הן אנלוגיה יפהפייה לחירות ששפינוזה מתאר.

"אוכלי סרטים", פודקאסט על קולנוע, פילוסופיה ומה שביניהם, נולד בתקופת הקורונה. בתוך הוואקום שנוצר, הוא מספק את הדקות המתוקות שמתחילות ברגע שיוצאים מאולם הקולנוע, בהן חוויית הצפייה עוד טרייה, ואפשר לדבר על הסרט לתוך השעות הקטנות של הלילה. בכל פרק אנחנו מנתחים סרט שאנחנו אוהבים מזווית העשייה הקולנועית, התמוֹת הפילוסופיות שעולות ממנו, ההשפעה התרבותית שלו ועוד, בלי לשכוח לצחוק ובעיקר לייצר בית אמיתי לאוהבי קולנוע.