30 שנה לשתיקת הכבשים: כיצד השפיע על הדימוי הנשי בקולנוע?

כאן "אוכלי סרטים" – הפודקאסט על קולנוע, פילוסופיה ומה שביניהם. בכל פעם נבחר סרט שהיינו מתים לראות על המסך הגדול או נושא שמלווה את עולם הקולנוע, ונאכל אותו כאן ב-TimeOut וכמובן גם בפודקאסט. לכבוד 30 שנה ליצירת המופת של ג'ונתן דמי, החלטנו שהגיע הרגע לדבר על אחד הסרטים האהובים עלינו: "שתיקת הכבשים" (The Silence of the Lambs, 1991).

קלריס סטרלינג (ג'ודי פוסטר), תלמידה בבית הספר של ה-FBI, מוצאת את עצמה בליבה של משימה מיוחדת: לראיין מאחורי הסורגים את הפסיכואנליטיקאי, הפסיכופט והקניבל ד"ר חניבעל לקטר (אנטוני הופקינס), מתוך תקווה שתוכל לשכנע אותו לעזור בחקירה על רוצח אחר – באפלו ביל, שחוטף נשים ומנסה להפוך אותן לחליפה אנושית.

מכאן מתפתח מסע פסיכולוגי ומותח עד קצה הכיסא בעולמם של פסיכופטים, חוקרים התנהגותיים ואנשים שחיים בשולי החברה.

דיברנו עליו לעומק בפרק הפודקאסט שלנו, אפשר להאזין ממש כאן:

"שתיקת הכבשים" הוא יצירה אדירה ששינתה את פני הקולנוע, וככזו היא מכילה בתוכה מגוון תימות: מהמסר ה-"כל אמריקאי" ועד לאפקט שלה על תפיסתם של טראנסים בקולנוע. אבל האספקט שנשאר בולט יותר מכולם הוא מאבקה של אישה בעולם גברי, המודגש בכל היבט בסרט.

קריאה קולנועית פמיניסטית תציע לנו לזהות את עין המצלמה בתור "המבט הגברי" (the male gaze) הבוחן נשים (למשל, חשיפת דמות נשית מלמטה למעלה), ובכך לזהות את היחס של הקולנוע לתפקידן של נשים בו. האישה לאורך ההיסטוריה הקולנועית הוצגה לרוב כאובייקט שהמצלמה יכולה להתענג במבטה הגברי עליו. הצגתן הקולנועית של נשים בכלל, ושל נשים לסביות בפרט, כאובייקט מסוג קורבן, היא כל כך נוכחת עד שארגון LevWatch קם במטרה לחשוף שעד שנות ה-90 כל הנשים הלסביות על המסך הגיעו רק כדי להירצח (מוזמנים לבקר באתר הארגון).

"שתיקת הכבשים" עושה הכל כדי לקחת אותנו לא רק להבנה הזו, אלא גם כדי להנכיח את האתגר העמוק של אישה בעולם שכולו גברי. הסרט מתחיל במרוצה של קלריס במסלול מכשולים צבאי, וממשיך בכניסתה למעלית מלאה בגברים שגדולים ממנה בראש וחצי. אין דמות שלא מתחילה איתה, או לא סופרת אותה, או גם וגם. ג'ונתן דמי אף ביקש מהשחקנים להביט טיפה לצידי העדשה, כדי שלצופים תיווצר תחושה לא נעימה, כפי שמרגישה קלריס ממבטם של גברים.

מבחינת התסריט, הנבל בסרט איננו חניבעל אלא באפלו ביל. כמו שנאמר לנו שוב ושוב, הוא איננו טראנס (אישה בגוף של גבר) אלא הוא תופס נשיות כדבר שהוא יכול לחמוד, כאובייקט האולטימטיבי, ומתוך כך הוא משיל מנשים כל אנושיות ולבסוף גם את עורן, אותו הוא לובש כמעיל אנושי.

אמנם התמה המרכזית של הסרט היא מאבקה של קלריס בעולם גברי, אך לב-ליבו נעוץ במערכת היחסים שהיא מפתחת עם הגבר היחיד שרואה אותה כאנושית: חניבעל לקטר. אנטוני הופקינס יצר בין-לילה מפלצת איומה שעומדת בשורה אחת עם דרקולה, פרנקנשטיין והבוגי-מן. אבל נוכחותו של לקטר לא מסתכמת בעובדה שהוא רוצח סדרתי או פסיכופט, אלא דווקא בכך שבעולם גברי ומנוכר, הוא היחיד שמראה לקלריס רגעים אנושיים של כבוד, הערכה, ואולי אפילו חמלה.

ג'ודי פוסטר ב"שתיקת הכבשים"

כל מפגש בין קלריס לחניבעל (ויש רק 4 כאלו) הוא רגע קרשנדו קולנועי שנותן לנו מבט לנבכי נפשן של הדמויות, ותמיד משאיר אותנו עם טעם של עוד. מבחינה תסריטאית כל אחת מסצנות המפגש בנויות כסרט בפני עצמו, עם 3 מערכות, נקודת מפנה, רגע שבירה וקתרזיס. הצילום האייקוני שלהן לוקח אותנו למסע פנימי, סרט בתוך סרט, בכל פעם שהשניים נפגשים.

לדעתנו חניבעל הוא לא רק פסיכופט, אלא הוא קודם כל "איש-על" (Übermensch) ניטשיאני. ניטשה מתאר את האדם המושלם כאדון, כאיש אותנטי החי למען עולמו הפנימי ויעשה הכל כדי לממש את מאווייו. ככזה הוא רואה באנשים הרגילים, "הכבשים" כלשונו, ככלי חומרי לסיפוק צרכיו (ועדיף לצד שעועית ויין קיאנטי). לאורו של ניטשה, אפשר לתפוס את המפגש בין קלריס וחניבעל כמפגש בין שני אדונים, בו כל אחד רואה את השנייה כשווה בין שווים, מה שמוביל לדו-קרב מחשבתי שמסב הנאה יותר מכל אתגר אחר. חניבעל לא רק רואה את קלריס כבעלת פוטנציאל, אלא גם כאחת שהוא יכול לגדל בצלמו ובדמותו. ההבנה הזאת לא פוסחת על קלריס עצמה, שלא רק מוצאת בו דמות אב אלא גם יודעת שכשהוא יברח מהכלא, היא איננה בסכנה.

הסרט המופלא הזה מזמן לנו קריאות נוספות, אבל אנחנו ננצל את הבמה כדי להזמין אתכן ואתכם לצפות בו שוב (ושוב) וליהנות מאחד מרגעי השיא של הקולנוע המערבי, שמצליח להפעים כבר 30 שנה ברציפות.

"אוכלי סרטים" הפודקאסט על קולנוע, פילוסופיה ומה שביניהם, נולד בתקופת הקורונה. בתוך הוואקום שנוצר, הוא מספק את הדקות המתוקות שמתחילות ברגע שיוצאים מאולם הקולנוע, בהן חוויית הצפייה עוד טרייה, ואפשר לדבר על הסרט לתוך השעות הקטנות של הלילה. בכל פרק אנחנו מנתחים סרט שאנחנו אוהבים מזווית העשייה הקולנועית, התמוֹת הפילוסופיות שעולות ממנו, ההשפעה התרבותית שלו ועוד, בלי לשכוח לצחוק ובעיקר לייצר בית אמיתי לאוהבי קולנוע.

להאזנה לפרק לחצו כאן: