להתמסטל מנצנצים ולבכות: העונה השנייה של אופוריה נפתחה בבום

עברו יותר משנתיים מאז שהפרק האחרון של אופוריה שודר והשאיר את כולנו בצמא אדיר לסטלת הנעורים הקשוחה הזו. הגרסה האמריקאית לדרמת הנוער הישראלית שיצרו דפנה לוין ורון לשם עוקבת אחרי רו (זנדאיה, שזכתה באמי על התפקיד המופתי הזה), צעירה מכורה לסמים עם קשיים רגשיים מפה ועד הודעה חדשה. אמנם יש הבדלים מהותיים בין עלילת הסדרה הישראלית לסדרה האמריקאית, אבל מה שגרם לאופוריה האמריקאית להפוך לסנסציה אמיתית זו האסתטיקה. הכל שם מאוד-מאוד מועצם, בין אם באיפור או בתלבושות או בתאורה או בתנועות המצלמה. מאוד Overwhelming כל הזמן.

בבסיס העלילה שוכנת דרמת נוער למהדרין, עם אהבות נכזבות, בעיות דימוי גוף וחרדות כאלה ואחרות. אבל המעטפת היא אריזה כאוטית ומלאת נצנצים וסמים, שגורמת להכל להרגיש מאוד דרמטי.

העונה הקודמת הסתיימה בכך שג׳ולס עוזבת את רו בתחנת הרכבת. הקורונה אמנם עיכבה את יציאת העונה הנוכחית, אבל היא גם סיפקה לנו את את אחד הרגעים הטלוויזיוניים הכי יפים שיצא לי לראות, עם פרקי הספיישל שיצאו בשנה שעברה. הפרק של רו הוא תצוגת תכלית של יכולות המשחק של זנדאיה, והפרק של ג׳ולס מכניס כל כך הרבה פרספקטיבה ועומק לדמות שלה.

מתוך אופוריה

אבל הכוח של אופוריה הוא באנסמבל. בסף החרדה התמידי שעולה מדמות לדמות. נראה שגם העונה, אפילו שהיא טענה שהיא 'מספרת לא אמינה' יותר מפעם אחת, רו הולכת להוביל אותנו מדמות לדמות ולפרק את ההתרחשויות הדרמטיות של החבורה.

העונה נפתחת עם פזקו, סוחר הסמים השכונתי והחביב שדומה להחריד למאק מילר זצ״ל. אם עד כה פזקו היה בעיקר הדילר המתוק של רו שמנסה לשמור עליה בעודו ממשיך לספק לה שלל נרקוטיקה, פה אנחנו כבר ממש צוללים לנבכי הנפש שלו. סאם לוינסון (יוצר הסדרה) בנה את הדמות שלו מאוד חכם. הוא נתן לו להיות הסיידקיק, לנוח בצד, להפוך לכמעט אנקדוטה בסיפור, עם אשטריי אחיו הקטן והסבתא שבקומה בחדר האחורי. 

כל פרק נפתח בהצגת סיפור המקור של אחת הדמויות, וסיפור המקור של פזקו הוא אולי הקשוח ביותר. לכל הדמויות שם הייתה ילדות עשוקה במידה כזאת או אחרת, אבל פזקו הילד היה אדיש לחלוטין. הוא גדל בבריכה של אלימות וסמים, ובעצם התנהל כמבוגר בעולם מאז ומתמיד. זה משקף יפה את האופי והדיבור שלו, שהם מאוד פשוטים וילדותיים במידה מסוימת, אבל צבועים בצבעי הסוואה של דילר קשוח שראה הרבה דברים בחיים שלו.

זנדאיה בסדרה "אופוריה" של HBO

בעונה הקודמת היה עוד ספק קטן שאולי פזקו קצת מאוהב ברו, אבל בפרק הזה הטענה הזאת נכתשת. ואז כנראה גם מוסנפת. רו היא ללא ספק האחות הקטנה והמציקה של פזקו, שנגררת אחריו לעסקת סמים מפוקפקת ואלימה ביותר.

לפחות ממה שראינו עד כה, נראה שהאלימות הולכת להתגבר בעונה הזאת, אם לרגע התבלבלנו. וממש כמו נייט כשהוא מסיע את קאסי למסיבה, היוצרים לא הורידו את הרגל מהגז לרגע בפרק הזה. מהרגע שנכנסים לכאוס שנקרא מסיבת הסילבסטר, הצופה נזרק כמו כדור פינבול בין הדמויות. זו בחירה חכמה שמאפשרת לצופה לחזור לכל הדמויות בבת אחת, וזה נעשה באופן מופתי.

המסיבה הזאת, כמו גם הסדרה באופן כללי, לא מציאותית בעליל בשום צורה מצד אחד, אבל מצליחה להעביר את תחושת הפומו והחרדה שאופיינית למסיבות מהסוג הזה – כשנדמה שהכל קורה בהן בבת אחת. זה מרגיש קצת כמו פרפורמנס, הכל מתוזמר וקורה במקביל כמו איזו הצגה אימרסיבית שאנחנו לוקחים בה חלק באמצעות המצלמה שמחליטה במה אנחנו נתמקד עכשיו מכל הבלאגן הזה. 

זו בחירה אמיצה, להמשיך את העונה הזאת פחות או יותר בנקודה שבה עזבנו. אבל גם חכמה, כי היא מאפשרת לנו לגעת בכל הקאסט בלי פערי עלילה בלתי ניתנים לגישור. היוצרים הניחו בפרק הראשון כמה וכמה יסודות שכנראה עוד ייבנו לאורך העונה, כמו החבריקו החדש של רו או הקשר המפתיע בין פזקו ללקסי (מערכת יחסים יפהפיה שאני מאוד בעדה), ובעיקר – לכוון את הטון לכך שהעונה הזאת הולכת להיות קשוחה, כפי שזנדאיה טרחה להתריע בחשבון האינסטגרם שלה. קשוחה ברמת 7 דקות סיקוונס סוריאליסטי מהפנט שלא היה מבייש את דיוויד לינץ׳, וגם ברמת פזקו מפרק לנייט את הצורה במה שנראה כמו אירוע הפתיחה למלחמת העולם השלישית, במונחים של החבורה הזאת. איך רו אמרה בסוף הפרק? לעזאזל.
אופוריה זמינה לצפייה בארץ בהוט, יס וסלקום טיוי