אופיר 2019: הזכייה המוזרה, פרס הלא־שחקן והפדיחה הגדולה

הזוכה הגדול?

תופעה בולטת ומוזרה התרחשה אמש (ראשון) בטקס פרסי האקדמיה לקולנוע לשנת 2019: "ימים נוראים", שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר ויישלח לייצג אותנו באוסקר, זכה בנוסף לכך בפרס אחד בלבד, בקטגוריית הליהוק. התופעה הזאת הסתמנה כבר בשלב המועמדויות, כשהסרט על רוצחו של יצחק רבין, שסומן כמוביל בתחרות, לא היה מועמד בקטגוריות התסריט והבימוי. גם כך הוא צבר 10 מועמדויות, אז איך יכול להיות שהסרט שהפסיד לאורך כל הערב נבחר בסופו כסרט הטוב ביותר?

יש לכך כמה תשובות אפשריות. מצד הכוס המלאה, 2019 היא שנה טובה בקולנוע הישראלי. על הפרסים התמודדו כמה וכמה סרטים משובחים, וחברי האקדמיה פיזרו את אהבתם על פני שמונה סרטים עלילתיים ראויים, כשם שכבר עשו בשנים טובות בעבר. אבל האם הם באמת חשבו ש"ימים נוראים" הוא הסרט הכי טוב והעדיפו אותו על פני כל הסרטים האחרים, או שהם חשבו שזה הסרט עם הכי הרבה סיכויים באוסקר? השאלה הזאת עולה מדי שנה, והפעם יותר מתמיד הצרימה שנוצרה מסמנת שאולי הגיע הזמן להפריד בין פרס הסרט הטוב לבין תהליך בחירת הנציג שלנו לאוסקר, כשם שמקובל בכל שאר המדינות. האם במקרה כזה "הבלתי רשמיים", שזכה בארבעה פרסי אופיר, או "עיניים שלי" שזכה בפרסי הבימוי והשחקן הראשי, היו זוכים גם בפרס הסרט הטוב ביותר?

בנאום הזכייה הבהיר הבמאי ירון זילברמן שהתסריט של "ימים נוראים" נדחה על ידי קרנות הקולנוע ונוצר ללא תמיכתן. למיטב זכרוני, זה חסר תקדים. האם הקרנות דחו את הסרט מחשש להסתבכות פוליטית, אחרי שהאיומים של שרת התרבות בשנים קודמות עשו את שלהם? ומנגד, האם חברי האקדמיה בחרו בו דווקא מאותה סיבה, כסוג של הצהרה פוליטית? כל התהיות האלה אינן מבטלות את הישגו של הסרט האמיץ והמשובח הזה, ולא נותר לנו אלא לאחל לו הצלחה באוסקר.

"ימים נוראים" (באדיבות סרטי יונייטד קינג)

פרסי המשחק

תופעה נוספת שהסתמנה בטקס – שלושה מארבעת פרסי המשחק הוענקו לאנשים שאינם שחקנים מקצועיים. ערן נעים, שזכה בפרס השחקן הטוב ביותר על הופעתו הכבירה ב"עיניים שלי", הוא שוטר לשעבר שהגיע להישג יוצא הדופן שלו בעזרת סגנון העבודה הייחודי של הבמאי ירון שני, שזכה על כך בפרס הבימוי. שלא כמותו, הדס בן ארויה ודובר קוסאשווילי, שזכו על הופעותיהם בתפקידי משנה ב"קצפת ודובדבנים" של גור בנטביץ', באים מתחום הקולנוע. אבל גם הם אינם שחקנים במשרה מלאה, אלא במאים שלוהקו לסרט שעוסק בבמאי, המגולם על ידי במאי הסרט. רק לירון בן שלוש, שזכייתה על הופעתה ב"אישה עובדת" הייתה הדבר הכי צפוי בטקס, היא שחקנית מנוסה שכבר היתה מועמדת כמה פעמים בעבר. כשמאיר סוויסה וענת עצמון עלו להעניק פרס כלשהו, היא שאלה אותו מה הוא עושה היום, והוא ענה "מלמד משחק מול מאוורר". זאת הייתה הבדיחה הטובה היחידה בערב כולו. האם מסתמנת כאן התרסה מאורגנת נגד בתי הספר למשחק שפולטים לשוק עוד ועוד בוגרים, או שמא נגד התחושה שבטלוויזיה אנחנו רואים שוב ושוב את אותם שחקנים?

איפה הבמאיות?

כשלירון בן שלוש עלתה לבמה לקבל את פרס השחקנית, היא דיברה על חשיבות הקול הנשי בקולנוע. מספרים לי שבשידור החי החליטו לחתוך את דבריה ולעבור לפרומואים. גם שאר הזוכות (המעטות) ניצלו את ההזדמנות לדרוש שקולן יישמע, בהן הבמאית לי גילת שסרטה "יום רגיל" זכה בקטגוריית הסרט עלילתי הקצר, השחקנית דליה שימקו שהעניקה את פרס הצילום בקטגוריה כל־גברית, והבמאית מיכל בת אדם שזכתה בפרס על מפעל חיים. חסרונן של מועמדויות לנשים בקטגוריות הראשיות (בימוי, תסריט, צילום, סרט תיעודי ארוך) בלט השנה, במיוחד על רקע העובדה שדווקא בתחום הסרט הקצר הייתה נוכחות גבוהה לבמאיות (וגם שני הסרטים שבוימו על ידי גברים עסקו בנשים). זאת אומרת שיש לא מעט קולנועניות מוכשרות, אלא שרובן נתקעות בדרך אל הפיצ'ר. באופן מוזר, דווקא הקריאות מעוררות ההשראה האלה הן ששיוו לטקס הכה ישראלי נופך הוליוודי. כי גם באוסקר הנשים הבודדות שמצליחות לפרוץ מדברות בשם כל שאר הנשים וזוכות על כך במחיאות כפיים מהדהדות, שהדהודן אינו נשמע מחוץ לאולם.

התסריט

אחת הזכיות הפחות צפויות והיותר משמחות הייתה זו של "תל אביב על האש" בקטגוריית התסריט. קומדיית הכיבוש השנונה והעדינה של סאמח זועבי, שהייתה מועמדת גם בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, כשלה על המסכים בארץ אך זוכה להצלחה נאה באירופה. היה תואם מסוים בין זכיית הקומדיה דוברת הערבית הזאת לבין הכרזות הדיגיטליות שעיטרו את הבמה ועליהן היה כתוב "פרסי האקדמיה" בעברית ובערבית לסירוגין.

מתוך "תל אביב על האש" (צילום: פטרישיה איבנז)

הטקס

ושוב בלט הפער בין איכות הסרטים לבין איכות הטקס, שהיה רדוד ומביך כתמיד. הרעיון להרים מחווה לסרטי פולחן ישראלים על ידי הזמנת כוכביהם להעניק פרסים היה נחמד, אבל הניסיון לתרגם את הסרטים לשיחות ווטסאפ לא הניב ולו בדיחה ראויה אחת. הפדיחה הכי גדולה ארעה בשל חוסר תשומת לב. לכבודו של נחמן אינגבר שזכה בפרס על מפעל חיים, הוקרן קטע מסרטון שהוקדש לו בחוג הקולנוע באוניברסיטת תל אביב. בתוכו הופיעה ציטטה ארסית מתוך ביקורת שלו, שבה חיווה את דעתו על כשרון המשחק הלא מספק של יהודה ברקן. זה היה רק דקות ספורות אחרי שיהודה ברקן עצמו ירד מהבמה במסגרת אותה מחווה לסרטי קאלט. וכך המחווה למבקר הפכה לעלבון לכוכב העבר.