כאן דיגיטל בן עשר, ואורית נבון עדיין לא מוכנה לסיכומים
עשר שנים אחרי שהצטרפה לכאן דיגיטל, כשתאגיד השידור הציבורי עצמו עוד היה בהקמה, אורית נבון מסתכלת לרגע לאחור: על טורי הדעה שהתפוצצו, הראיונות שהפכו ל"כאן מקשיבים", החופש ליצור בלי תוכן שיווקי, והמגוון האנושי שגרם לה להרגיש שייכת. ואז, כמובן, היא כבר חושבת על הפורמט הבא
תגידו, מתי מגיע הקטע הזה שאת נשענת לאחור ומבסוטה לרגע ממה שעשית עד היום? זה קורה מתישהו? התבקשתי לסכם עשור לכאן דיגיטל ופתאום אני קולטת כמה זה לא טבעי לי, לעצור ולהביט לאחור בסיפוק. שביעות רצון עצמית אינה מתכונותיי הבולטות, אבל נדמה לי שחוץ מסיבות של אופי וטמפרמנט, יש כאן עוד משהו: המקום הזה, כאן דיגיטל, פשוט מכריח אותך לחשוב כל הזמן על הדבר הבא.
זה כזה לונה פארק של תוכן, שכיוצרת אני כל הזמן שואלת את עצמי – על איזה עוד מתקן בא לי לעלות? כאן אני יכולה להיות גם מראיינת וגם במאית; יכולה לצלם טור דעה או מערכון; גם דוקו וגם הומור, גם קליל ומקפיץ מצב-רוח, וגם עמוק ומשמעותי. אני זוכרת טורי דעה שהתפוצצו ברעש מטורף עם מיליוני צפיות ותחושה של – "הכתבנו סדר יום", זוכרת ראיונות של "כאן מקשיבים" ששינו מציאות – כמו סרטון על בריונות בצבא שנכנס להדרכות קצינים, או סרטונים בנושא פגיעות מיניות שנכללים בתכניות לימודים של מכוני טיפול. אני זוכרת את עצמי נקרעת מצחוק ביום צילום של מערכון, אומרת לעצמי – תזכרי טוב טוב את היום הזה שבו לא רצית שיום עבודה – יום עבודה! – ייגמר. נראה לי שכל מי שצופה בנו מבין מיד שאנחנו, לפני הכל, מאוד אוהבים את מה שאנחנו עושים.
לכאן דיגיטל הגעתי לפני עשר שנים בדיוק, כשהיה עדיין גוף בהקמה. זו הייתה בעצם הפלטפורמה הראשונה של כאן, כי הטלוויזיה עדיין לא הייתה באוויר, ואנחנו היינו החטיבה הראשונה שמייצרת תוכן. כל מי שרצה להבין מה זה הדבר החדש הזה, "כאן", היה צריך לעבור דרך עמודי הפייסבוק שלנו – שהפכו לדבר הכי מדובר ברשת, וגם מחוצה לה. אחד הדברים שהכי זכורים לי מהתקופה ההיא, זה ההלם שלי מהמגוון האנושי. הייתי יושבת באופן ספייס – מימיני חובש כיפה סרוגה, משמאלי חרדי, ומולי אישה עם כאפיה – ואני, שעד אז הייתי הדתייה היחידה בכל מקום שבו עבדתי, אשכרה הרגשתי שבפעם הראשונה אני שייכת. בחיי.
לצאת מהמשבצת של "הדוסית" ולפגוש אנשים משלל מקומות ורקעים, להיחשף לעולמות שאין סיכוי שהייתי פוגשת אם לא "כאן" – זה כל כך מעשיר. גם כיוצרת, וגם כאדם. זה לא מובן מאליו לגוף תקשורת, לא אז, ולא היום. יום אחד ישבתי מול אחד המנהלים ואמרתי לו, תקשיב שנייה, אני רוצה לראיין. זה קרה אחרי שכבר צברתי קילומטראז' מסוים בז'אנר הקומי – כתבתי וצילמתי מערכונים וטורי דעה ואהבתי את זה מאוד, אבל חשבתי לעצמי – בסוף אני באה מעולם הראיונות, אז למה לא לתרגם את זה לפורמט מצולם? רציתי לספר סיפורים של אנשים – ולעשות את זה בסגנון שלי, בדרך שלי. היו כמה דברים שמלכתחילה היו ברורים לי מאוד: אני לא מקריאה שאלות, אין לי עורך באוזנייה, ואני מראיינת אנשים רגילים, כמוני. לא מפורסמים שבאים לקדם פרויקט. עם זה יצאתי לדרך. כל השאר – התגבש תוך כדי תנועה.
התחלתי עם "כאן משתפים", ובהמשך יצרתי את "כאן מקשיבים" – והסרטונים צברו כמויות מטורפות של צפיות. כשסרטון שצילמת מגיע למיליון צפיות, אורגני, בלי שום קידום, את מבינה שאת עושה משהו נכון. וכן, בשידור הציבורי אנחנו לא מחויבים לרייטינג, אבל אף אחד לא רוצה לכתוב למגירה. בסוף יש שם קהל בקצה, וכיוצרת את רוצה להגיע אליו. עד היום אני קודם כל בודקת כמה צפו, כמה הגיבו, כמה באזז נוצר. מעניין אותי. וזה מדהים כמה הדבר הפשוט הזה, לשבת מול בנאדם ולהקשיב לסיפור שלו – הפך למשהו שאנשים ממש מחכים לו. בכל פרק היו תגובות בסגנון "איפה אפשר לראות את הפרק המלא?", ואנחנו ענינו – זה הפרק המלא!
כך, מה שהתחיל משלוש דקות, הפך לחמש ולעשר דקות וגם יותר. כן, כן, מי האמין אז שבדיגיטל אפשר להגיש תוכן עמוק, משמעותי, ארוך? כזה שנותן מקום למילים, לשתיקות, לדמעות. כמובן שנולדו מותגים נוספים כמו דוקותיים, כאן סקרנים, הטרמפיסטים, ועוד ועוד, עושר של פורמטים ושל תוכן שהזיז את כולנו קדימה, כל הזמן. בלי ספק עשינו דבר מהפכני. יצרנו שפה.
מבחינתי, שידור ציבורי זה קודם כל לדבר עם הציבור. זה מה שאני עושה, וזה מתאפשר בזכות חופש יצירתי נדיר: אפס תוכן שיווקי, אפס מחויבות לגופים מסחריים. כיוצרת זאת מתנה, כצופה – זה בדיוק התוכן שהייתי רוצה לקבל. וכמה זה לא מובן מאליו היום, שלא מנסים למכור לאף אחד שום דבר.
וזהו. בכנות, לא אוהבת סיכומים, זה תמיד מצלצל לי מן שילוב כזה של הספד ותעופה עצמית. אבל הנה, הרשיתי לעצמי להתרווח על הכיסא לרגע, אבל ממש לרגע. ועכשיו – לפורמט הבא.