העיר מאבדת את הדופק: רונן בן טל מחזיר את אור כשדים בזמן

לב פגיון הוא האלבום החדש והכפול של להקתי אור כשדים והחמישי במניין אלבומי הלהקה. יחד עם אלבומי הסולו שלי הוא השמיני שאני מוציא בעברית. אני מרגיש, בגאווה צנועה, שהאלבום הזה על 18 שיריו הוא פסגת יצירתי. 

במהלך הכתיבה וההקלטות מצאתי את עצמי מהלך לאורכן ורוחבן של הסמטאות הסבוכות של חיי, פוגש לרגעים של טנגו מנחם או מסויט דמויות משמעותיות מהחיים והמתים, שיחסיי אתם הטביעו בי חותם מעצב ולעיתים מעציב. לב פגיון הוא מסע פנימי ומפותל בחלל ובזמן המתחיל בין החושך לאור, בין הרעש לדממה: לפעמים הכל גן עדן לפעמים רק גיהינום, לפעמים הלב פתוח לרגעים פגיון… היום הוא לא היום שלך לא תחזור בשלום לבית, העכברים נוטשים את הספינה והילדה שלך כבר בציד, תשע נשמות בגוף אחד שומרות את הסוד בינתיים, תיקח נשימה תשכב במנוחה תתעורר עם חושך בעיניים.

בשיר כמו זבובים אנחנו על רכבת שטסה במהירות ונכנסת לתחנה האחרונה: מהלך בין הטיפות הן לא פוגעות בי לא חודרות, מרטיבות את האחרים והם נופלים כמו זבובים, עוד לא הגיע סוף הסיפור כן זאת בעצם רק ההתחלה, ההתחלה של סוף הסיפור… 

רגע רגע, מה זה לויתן? מה זה החושך הזה? הקיקיון: כולם עכשיו רצים מהר להציל את הקיקיון, משל אמת בנביאי השקר כמשק תהליך השלום, כיונה גם רוב עם ישראל מכורים לרעל שבקיקיון, עמוק בבטן הלוויתן בדרך לכיליון.   

הגענו לתל אביב, העיר שלי, כאן עברו עלי כל חיי. הנה הפינגווין, קולנוע דן, רוקסן… דאון טאון: כמה קפיצות בזמן כמה קפיצות ברוח, אין מצילים בסוכה רק דגל שחור וקרוע, יש עננים ובאופק רואים את הסופה מתקרבת, שמיים שחורים וברק בוהק העיר מאבדת את הדופק, דאונטאון סצנת קלאבים, דאונטאון שנות השמונים, דאונטאון אריתריאה דאונטאון שנות הפליטים, שטדאון סצנת קלאבים, דאונטאון שנות התשעים, שטדאון חופרים רכבת, דאונטאון שנות הביבים.

הסופה מעיפה אותנו למקסיקו סיטי: ראיתי את המוות במקסיקו סיטי, דוהר על אופנוע במקסיקו סיטי, לא מוריד את התיק במקסיקו סיטי, עד שהורידו אותו במקסיקו סיטי, תביט למוות בעיניים עם כל ירייה, עד שתראה בעיניים את המוות שלך, זה ממש לא אולי זה רק עניין של מתי ואיפה בדיוק זה יתפוס אותך.

שוב אנחנו עוצמים עיניים והן נפתחות בשיר גוסטו לובי. שש שנים עברו מאז מותם של אלי אברמוב ורונה ורד, 15 שנים מאז מותו של ז'אן ז'אק. יחד עם עובד אפרת, יבדל לחיים ארוכים היינו בלהקת גוסטו לובי: פעם היינו להקה הופענו פה ושם, בתל אביב בכל מיני מועדונים, האייטיז נצנצו חזק בפינגווין וקולנוע דן, אנחנו קצת פחות אולי נראינו לוזרים, כשיצאנו לדרך ביחד הינו חמישה, רק עובד ואני בינכם עומדים, השיר הזה יותר מכל הוא מצבה, ז'אן ז'אק אלי ורונה אתם שומעים? 

מכאן….נפלנו לשאול, לסדום! חזרנו מסדום בלילה איום כל הדרך מבול על שמשת החלון, את ישנת כה חזק ואני בהיכון הכביש השחור כנחש עקלתון, התעוררתי פתאום בחלקיק השנייה כל ההגה חזק איבדתי שליטה, התגלגלנו לתהום בלילה בסדום כשהגשם ניתך רסיסי החלון, נלכדו בשערך נספגו בדמך כשירת מלאכים לעילוי נשמתך…

ועכשיו, כשמתקרבים לסוף, חייבים קצת אופטימיות: אופטימיות זהירה אופטימיות זעירה אופטימיות זהירה שלי, אני שומר כאן עליך תמיד שומר עליך ואת גם שומרת אותי.

מודה בכל ליבי לעובד אפרת, דודי לוי וניר מנצור על הנגינה הנפלאה. נחגוג את השקת האלבום בבארבי, רביעי 29.12 בשעה 22:00, בהופעה נבצע את כל השירים המוכרים שלנו ונשלב כמה משירי האלבום החדש, "לב פגיון".