מצאנו את ממתק המסך המושלם לתקופה הזאת. וזה פשוט אושר צרוף

התקופה הזאת כבדה. כבדה מאוד אפילו. השילוב בין המלחמה בעזה שנמשכת כבר שנה וחצי פלוס שבועיים של מלחמה באיראן, מייצרים תחושה מאוד קשה נפשית גם למי שלא מעורב בכך ישירות. אצל כולנו מתקיים הצורך במילה המאוסה "אסקפיזם", צורך לברוח מהמציאות ולו לכמה דקות ולמצוא משהו מנחם. רגע לפני הפסקת האש מצאתי אותו. קוראים לזה "אושר צרוף", חצי שעה של בריחה שמצליחה להקליל את הרוח ולהצחיק באמת.

>> הלהיט החדש של נטפליקס הוא טלנובלה. זה לא בהכרח דבר רעֿ
>> מה ראינו בלילה: 6 סדרות ומלא סרטים שהחזיקו אותנו ערות השבוע

לידתה של "אושר צרוף" בשני אנשים – אור בוטבול ועמרי הכהן – שהפכו לאחרונה לכוכבי רשת לא קטנים. בוטבול פרץ לתודעה עם סדרת סרטוני "ביקורת פרסומות", שבה במסגרת תפקידו כקופירייטר מצא את כל מה שנלעג ומזויף בפרסומות והצליח לעלות ליגה. בהמשך הוא גם ביצע כמה שיתופי פעולה ברשת עם כאן דיגיטל – גם סביב מלחמת שבעה באוקטובר. ואז הוא התאחד עם הכהן לשורה של תכנים מעולים שצפו ברשת במסגרת ערוץ תוכן חדש העונה לשם "דונקי". בין היתר, נמצאים שם השעשועון המוצלח "חרטטוני", הפודקאסט "מתחת לכל ביקורת" (שבה הם מריצים דאחקות על ביקורות בגוגל), התכנית המשותפת "מגזין הבוקר בערב" ועוד ועוד. ואז, כל זה עלה מדרגה עם "אושר צרוף".

ומהי "אושר צרוף"? זוהי תכנית שבועית שבמסגרתה בוטבול והכהן צופים בטלנובלת הקאלט "לגעת באושר", ששודרה בערוץ "ויוה" בתחילת המילניום, וזורקים את ההערות שלהם על הפרק. לכאורה פורמט פשוט ואף מוכר, אבל הוא הפך לדבר הכי מצחיק שקיים היום באינטרנט, ובעיקר למשהו שמצליח לגעת בלב הקולקטיבי ולמצוא משהו שמצחיק את כולנו.

מה הסוד? בעיניי, ההצלחה של בוטבול והכהן היא האבחון של הפייק – איך בתוך עטיפת הצלופן של טלנובלה (שהיתה מאוד נצפית באותה העת), קיבלנו מוצר מאוד לא אפוי, מאוד לא מקצועי, שקצת נשכח בשמה של הנוסטלגיה הארורה שמסמאת את עינינו. "אושר צרוף" מצליחה בגלל שהיא לא נוסטלגית – כי היא מתייחסת לדבר כמו שהוא ואפילו מוצאת את היופי בתוך החפיפניקיות של ההפקה. גם מי שלא ראה את "לגעת באושר" בזמן אמת אבל חי בתקופה, בהחלט יוכל להזדהות איתה – היו הרבה מאוד הפקות בסגנון הזה שרצו על המסך וראינו (גם אם לא הודינו בכך בקול רם) בשקיקה. היום הן נראות קצת אחרת. רוצים להשתכנע שאני צודק? תנסו לראות היום פרקים ישנים של "רמת אביב גימל".
על לא דבר.

בדרך, "אושר צרוף" גם חוזרת לגל הטלוויזיוני הזה שהיה מאוד נפוץ בשנים הראשונות של המילניום, נחשול הטלנובלות (או "דרמות יומיות", למי שהביטוי המקורי היה מלוכלך מדי עבורו) שהציף אותנו באותם ימים. "לגעת באושר" היתה הסנונית הראשונה שהובילה ל"מיכאלה", "משחק החיים", "טלנובלה בע"מ", "השיר שלנו", "אהבה מעבר לפינה" ואפילו "האלופה" הקאלטית. לא כולן היו אותו דבר, חלקן יותר מודעות לעצמן ופארודיות מהאחרות – ובכל זאת כולן הלכו על השטיק הקבוע של הז׳אנר. סדרות מתמשכות, עם סטים קבועים, עלילה מלודרמטית, שחקנים מפורסמים – ופתיח מוכר וקליט ("לגעעעעעת באושרררר").

מעבר לכישרון של בוטבול והכהן המאוד מצחיקים, מי שמוסיפים שמן למדורה המצחיקה הזאת הם חלק מהשחקנים בסדרה המקורית  – עודד מנסטר, למשל, או שירה ארד – שחוזרים אליה ב"אושר צרוף" עם המון הומור עצמי (לא התקופה הכי זוהרת בחייהם, של שחקנים שאחר כך המשיכו לתיאטרון או לטלוויזיה בתפקידים יותר רציניים) והצליחו למצוא ביחד מה מצחיק בה. אין קול יותר מהומור עצמי.

לאחרונה דיברתי כאן לא מעט על הצורך למצוא אנושיות בתוך התקופה המטורפת הזאת. ו"אושר צרוף" היא דרך אחרת לראות את האנושיות הזאת – דרך הצד הדבילי שלה. היא לועגת לתסריטאים ולהפקה, אבל בדרך גם קצת אוהבת את השכונה הזאת ומוצאת דרך לפרגן לה בעקיפין. התחושה הכללית כשצופים בה היא שאין שם רוע או ציניות. פשוט אווירה כיפית והודאה גורפת בכך שכולנו היינו דבילים. מפגרים אבל אופטימיים.

ֿמאוד נפוץ עכשיו להתהדר בעטיפת "אסקפיזם". להגיד, בחצי התנצלות, שהמטרה של דברים שאינם קשורים ישירות למלחמה היא "לתת קצת בריחה מהחדשות". אבל אסקפיזם טוב הוא כזה שלא אומר את זה מפורשות – אלא פשוט עושה. "אושר צרוף" של בוטבול והכהן כמעט ולא נוגעת במציאות בחוץ. היא נותנת לכם את המפלט בלי לדבר עליו, בכישרון גדול ובדרך מאוד מאוד קומית. ובדרך לא דרך, בלי סיסמאות, היא מצליחה להיות נחמה גדולה בתקופה של מתח אדיר.

בוטבול והכהן, בתקופה שבה לא תמיד קל לצחוק, מצליחים לכתוב מחדש את הקומדיה באינטרנט. והם עושים את זה בכישרון גדול, בעיקר כבניה של תקופה אבסורדית שמצליחים למצוא מה היה דפוק בזה, להסתכל אחורה על משהו שהיה להיט ענק ולמצוא בו בקלות את הזיוף, את הפייק או סתם את ההתנהלות השכונתית – שהפכו סדרה מאוד רצינית ודרמטית למשהו שאפשר לצחוק עליו. מי יודע? אולי יום אחד מישהו יצליח לעשות את זה גם עם האבסורד שאנחנו חיים בתוכו היום.