אותה גברת

בתיאטרון הלאומי הבימה התקנאו כנראה בהפיכתו של הקאמרי למעצמת מחזות זמר מקומית, והחליטו שהגיע הזמן להשיב מלחמה. לצורך כך, נבחר אחד מהמיוזיקלס הקלאסיים והאהובים של כל הזמנים, ואליו צורפו הבמאי משה קפטן והשחקן נתן דטנר, השניים שהפכו לפני שש שנים את "כנר על הגג" בקאמרי לאירוע מכונן בתולדות הז'אנר בישראל. גם על ההפקה נראה שלא ממש חסכו. "גבירתי הנאווה" בהבימה מבוצע עלידי צוות של עשרות שחקנים ורקדנים, עם תזמורת חיה מאחורי הקלעים בניהולו של יוסי בן־נון, השאלה נוספת מהקאמרי. ערן עצמון עיצוב תפאורה גדולה אך קלילה, שמתחלפת באופן מכני כדי ליצור את אתרי ההתרחשות השונים, וילנה קלריך עיצבה תלבושות יפות. בסך הכל, נעשתה כאן עבודה מושקעת ומרשימה, אם כי לאור הציפיות שיצרה "כנר על הגג" משיתוף הפעולה בין קפטן לדטנר, יש משהו מאכזב בהעדרו של שאר הרוח והתלהבות הנעורים, שאפיינה את ההפקה ההיא.

המיוזיקל "גבירתי הנאווה" נוצר ב־1956 על ידי המחזאי אלן ג'יי לרנר והמלחין פרדריק לאו, על בסיס מחזהו של ג'ורג' ברנרד שואו "פיגמליון". ב־1964 הוא הועלה לראשונה בישראל בהפקת גיורא גודיק, שפתח איתו את אימפריית מחזות הזמר המקומית שלו. ההצלחה הגדולה שההפקה של גודיק זכתה לה, הפכה את הסיפור על נערת הפרחים פשוטת העם, שפרופסור אריסטוקרט לבלשנות הופך אותה לליידי, לאורחת נפוצה ברפרטואר של התיאטרון הישראלי. הגרסה הנוכחית של הבימה היא כבר ההפקה החמישית של "גבירתי הנאווה" בארץ, ואין הרבה מחזות קלאסיים שיכולים להתגאות בהישג הזה. אגב, כמו בהפקה הראשונה כך גם הפעם, נעשה כאן שימוש בתרגום הקלאסי והמשובח של דן אלמגור ושרגא פרידמן, שעבר עדכון קל לתקופתנו.

הבמאי משה קפטן, שלפי עדותו חלם לעשות את "גבירתי הנאווה" כבר שנים, מוכיח פעם נוספת שיש לו הבנה עמוקה של ז'אנר המיוזיקל ויכולת מרשימה להפעיל באופן רהוט מערך בימתי מורכב של אנשים ותפאורות, מבלי לאבד מהאלגנטיות ותחושת חוסר המאמץ הדרושות לסוג כזה של הפקה. עם זאת, בניגוד למה שקרה לו עם החומרים היהודיים החמים של "כנר על הגג", נראה שהיבשנות של האריסטוקרטיה האנגלית פחות עוררה אותו, ועל כן ההצגה הנוכחית נותרת מרוחקת ו"מקצועית" מדי, מכדי להלהיב באמת. נקודת החוזק של ההפקה היא הליהוק של התפקידים הראשיים. "כנר על הגג" הפך את דטנר לכוכב על, וב"גבירתי הנאווה" הוא מוכיח פעם נוספת עד כמה המעמד הזה מגיע לו. נוכחותו הבימתית בתפקיד היגינס שופעת כריזמה וניואנסים, וקשה להסיר את העיניים מהעוצמה שנובעת ממנו. ליהוקה של שני כהן לתפקיד אלייזה דוליטל עוררה מחלוקת מסוימת, אך בשורה התחתונה מדובר בליהוק מוצדק ורב השראה. אמנם העובדה שכהן היא יותר קומיקאית מבריקה ופחות שחקנית דרמטית ניכרת על הבמה, אך כשרונה הגדול, לצד המאמץ הרב שהיא משקיעה, מצטברים לניצחון.