אזהרה: מחזה לא שגרתי לפניכם

גבר, אשה ודראג נפגשים בתכנית בוקר. זה נשמע כמו בדיחה, זה נראה כמו בדיחה אבל זה ממש לא מצחיק. לפחות לא את גיא דולב. ביקורת טלוויזיה קווירית

המנחים מטים את ראשם סימולטנית ומישירים מבט בוחן אל נונה שאלאנט. צילום מסך
המנחים מטים את ראשם סימולטנית ומישירים מבט בוחן אל נונה שאלאנט. צילום מסך
16 בינואר 2018

"טוב שחזרתם אלינו, אנחנו 'פותחים יום' וזה הזמן להכיר – שימו לב, אתם הולכים לצפות במחזה לא שגרתי".

באמת טוב שחזרנו, ותודה לרשת, שכבר בשעת בוקר – ולא רק בפריים טיים – נותנת לנו הזדמנות לוודא שמה שנמצא במגירה הנושאת את התווית "שגרתי" הוא אכן שגרתי ושהקפדנו לנפות אל מגירת "לא שגרתי" כל דימוי שעלול לאיים על איזשהו מושג של שגרתיות. כך נעים, מרגיע ובטוח לפתוח עוד יום שגרתי בעולם שממשיך לסוב על צירו, כי מי יודע מה יילד יום ובאילו מראות בלתי-שגרתיים ייתכן שניתקל. בזכות התזכורת של רשת, לפחות אנחנו יודעים באיזו מן המגירות לתת להם להעלות אבק.

בתכנית הבוקר 'פותחים יום' בהנחיית נועה רוזין ואלעד זוהר ששודרה בשידור חי בערוץ 13 ביום שני בשבוע שעבר (08/01/18), הגיעה להתראיין אמנית הדראג נונה שאלאנט. עוד לפני שנחשפו פניה של נונה, הזהירה רוזין את הצופים כי הם עומדים לצפות, כאמור, ב"מחזה לא שגרתי". אחר כך, משהמצלמה עברה לצלם את פניה של נונה שאלאנט, הציגה אותה רוזין כמלכת הדראג הישראלית הראשונה שהופיעה במגזין ווג האיטלקי ומנתה הישגים ותארים אחרים. רוזין בחרה להבהיר שוב כי הפריים המתקבל על מרקע הטלוויזיה של הצופים הוא "פריים לא שגרתי".

במילים אחרות, רוזין מבקשת מקהל הצופים לחשוב היטב על ההשלכות הכרוכות בצפייה: יש להרחיק ילדים מתחת לגיל 16, מומלץ שסבתות יזפזפו לערוץ אחר, אפילו לקשת, וגם אם אתם בגיל המתאים לצפייה ולחץ הדם שלכם תקין, לא תמיד מתחשק לשמוע על הבוקר משהו קשה לעיכול, אז אפשר לשקול ללחוץ בשלט על מיוט ולהחזיר את הקול כשיגיע תורו של האייטם הכלכלי הבא. אבל מי שכוחו במותניו ורוצה להתרענן באקזוטיקה לא שגרתית, מוזמן לצפות במה שרוזין כינתה "חוסר השגרתיות הזאת שקיימת", זאת כעשר שניות בלבד לאחר אזהרתה הקודמת.

שומרי השגרה

אז נכון שתכניות בוקר אינן מתיימרות לספק אתגר אינטלקטואלי, אין זה מתפקידן לחשוף אותנו לתיאוריות שיטלטלו את מחשבותינו על האחר ועל מהותה של שונות, וגם אין להן עניין להציב את הצופים בפני מערך כוחות שבו מנחים זחוחים מראיינים אמנית דראג בכובע מוארך ומחודד שמתקשה להיכנס לפריים (אולי קיימת איפשהו מגירה בעלת מימדים לא שגרתיים שניתן לאפסן בה את המחזה הלא שגרתי הזה). אבל זה בדיוק מה שהתפלק לרשת בריאיון האומלל הזה – מערך הכוחות הזה בדיוק, שמאפשר לציבור הנורמלים ולציבור הזה בלבד להגדיר את האחר כאבנורמלי ולקבל אישור מחדש על הנורמליות שלו עצמו.

באשר לשימוש התכוף מדי במילה 'שגרה' ובהטיותיה, יש סיבה לכך שרוזין בוחרת דווקא בהן. תכנית הבוקר היא חלק מהשגרה. תכנית הבוקר יוצרת את השגרה מתוך הלא-כלום המשעמם שהוא השגרה, תכנית הבוקר לימדה את השגרה שהיא שגרה לפני שהיא ידעה את זה על עצמה – תכנית הבוקר, הלא-כלום והשגרה: שלושה שהם אחד, אחד שהוא שלושה. לכן, מוטב שנונה שאלאנט תשמש לכל היותר קוריוז חמוד במסגרת השגרה ותנסה לעשות את זה כמה שיותר קליל ונחמד, אולי יש ילדים שהבריזו מבית הספר כי נמאס להם מהשגרה.

"השגרה מאד משעממת אותי, אז אני כבר מראש יצאתי מהשגרה" אומרת נונה שאלאנט, ונופלת בפח שטמנו לה המראיינים מתחילת הריאיון. הרי אין לה סיבה להגדיר את עצמה לעומת השגרה, ומובן כי לא הייתה פולטת אמירה כזו אילולא המילה 'שגרה' הייתה מוטחת לעברה שלוש פעמים באותה הדקה כדי לסמן את מה שנונה שאלאנט אינה.

פריים לא שגרתי. צילום מסך
פריים לא שגרתי. צילום מסך

קריאה לסדר

רוזין וזוהר כבר יודעים כיצד מצופה מהם להתנהג כשהם פוגשים תופעות לא שגרתיות ומתורגלים היטב בכללי הטקס: שילוב ידיים רציני, מבט בוחן והמהום מתעניין. כל אלה רק מעצימים את האגרסיביות הסמויה מתחת למעטה הרב-תרבותי המכיל והמקבל לכאורה. אחר כך, רוזין מדגימה את העוני המושגי של השגרה כאשר היא מוודאת-תוקפת-מארגנת את נונה: "אז בעצם איפרת את עצמך כגבר".

רוזין מבקשת לוודא כעת שלפניה ניצב גבר, שהידיים הן ידי גבר המאפרות פנים של גבר, ובמילים אחרות: אתה גבר, כן? היא מבינה את חוסר הטאקט ומרככת את שאלתה, מתוך ניסיון, אולי ניסיון כן, להבין את הלימינאליות, את המהלך המסדרוני המעורפל שבו גבר הופך לאישה בלי הורמונים, ניתוחים ועינויים בוועדות רפואיות, אלא רק באמצעות איפור ומקסימום עם סכין גילוח.

למרות זאת, כנראה בשל דלות הדימויים הזמינים לה, היא מתקנת את שאלתה דווקא לאורו של מודל טרנסקסואלי: "זאת אומרת, העיסוק באיפור הוציא את הדראג החוצה?". במילים אחרות, רוזין שואלת האם היא יכולה להניח הנחה רומנטית, לפיה תמיד קיננה בגבר הזה, רוני שוקרון, אישה קטנה מאד שמצאה פתח מילוט באמצעות האיפור וסופסוף הייתה יכולה לבטא את האני האמתי שלה. מסתבר שגם לנרטיב הכפוי הזה נונה שאלאנט אינה מתאימה, כי אין שם אישה מדוכאת שכל השנים רצתה לקרוע את הפרגוד בציפורניים משוחות בלק. מבחינתה, "לפעמים אני יכולה להיות יצור מהחלל או דג או פרחה או מה שבא לי".

"את מקבלת הרבה מבטים כאלה?" צילום מסך
"את מקבלת הרבה מבטים כאלה?" צילום מסך

המרקע מתפצל ולצד הצילום באולפן, מופיעות תמונות של נונה שאלאנט, אחת מהן היא תצלום משוק הכרמל שנשלח למגזין ווג איטליה, שבו אישה מבוגרת מסובבת את מבטה בפליאה כדי לבחון את נונה, הצועדת במלוא קומתה פלוס נעלי עקב. רוזין שואלת אם היא נתקלת בהרבה מבטים כאלה מהעוברים והשבים. זוהר בתורו שואל אם אפשר לראות אותה ברחוב כ"רוני שוקרון הרגיל", גבר שנראה כמו גבר, נשמע כמו גבר, והוא תכלס גבר. בדומה לניסיונותיה של עמיתתו לוודא שקיימת אצל נונה זהות מגדרית גברית קשיחה מתחת לצלליות ולמסקרה, זוהר מבקש לשאול בעצם: למה לך ללבוש כובע מחודד אם אתה פשוט יכול להיות גבר, אחי?

אז איך ניתן לעשות זאת אחרת?

סיבוב קצר ביוטיוב מגלה כי הפארסה המתוארת כאן אינה מחויבת המציאות, וכי ריאיון עם אמנית דראג לא בהכרח כולל ניסיונות חוזרים ונשנים לכווץ אותה כדי שתיכנס לקופסאות המגדריות וההתנהגותיות המקובלות. כבר לפני למעלה מעשרים שנה, ניתן היה לסמוך על אופרה ווינפרי שתראיין את כוכבת הדראג רו-פול מתוך היכרות עם התרבות שהוא מייצג, עם המורשת של הדראג ועם החשיבות של סוג הפרפורמנס הזה בהקשר ההיסטורי של קהילת הלהט"ב האמריקנית.

היום בארצות הברית, אין בכלל על מה לדבר. תכנית הריאליטי RuPaul’s Drag Race מטמיעה מאז 2008 בקרב ציבור רחב שיח שונה על אפשרויות משחקיות של זהות ומגדר, שיח שמאפשר לא רק לכבד מן השפה ולחוץ את העוסקים באמנות הדראג, אלא להכיר אותם ואת המערך הבסיסי של מושגים ונקודות מוצא שבאמצעותו אפשר לקיים שיחה רלוונטית. רק מתוך פעולה אקטיבית וכנה של חתירה להיכרות הנובעת מעניין באחר ומייחוס ערך לשונות שלו אפשר להתחיל לדבר על מקומו הלגיטימי של האחר בחברה.

ובחזרה למזרח התיכון

הריאיון עם נונה שאלאנט מספק אפוא ראייה מעציבה: שש דקות בלבד מספיקות כדי להגדיר את האחר באגרסיביות ולהוקיע אותו מתוכנו, ייתכן שאפילו בלי מודעותם של התוקף והקורבן לכך, ובה-בעת לקרקע את האחר בתוך משבצת קוריוזית במציאות השגרתית שלנו. אבל לא די באלה, כי את ההשפלה הפיזית והמוחשית ביותר שמרו ברשת לסוף.

בכך נחשף לבסוף מה שניתן היה רק לחשוד בו מבלי שיהיה לכך ביסוס אמתי לבד מתחושת המועקה: הז'אנר הטלוויזיוני שאנו צופים בו אינו תכנית בוקר, זהו רק מסווה לז'אנר הפרפורמטיבי האמתי – פריקשואו. וכמו בפריקשואו טוב ומבדר מהמאה ה-16 שבו מוצג לראווה בעל מום מוזר ומרתק בכיכר הלונדונית, גם נונה שאלאנט הנבוכה מתבקשת להיחלץ מהכיסא, לעמוד, לעשות סיבוב ונאלצת לדפוק כמה פוזות חושניות א-לה-דראג, סתם כי זוהר אמר ש"אנחנו רוצים לראות את כל הלוק".

ככה שולטים, ככה מארגנים, ככה עושים טלוויזיה בישראל.