אז ביי: טור הפרידה של עדי עוז
"להיות עורכת של מגזין תל אביבי זה החלום היחיד שהיה לי והתגשם מבלי שהתאכזבתי ממנו". עדי עוז נפרדת מ-Time Out
בתור ילדה היו לי שלושה חלומות: להיות שדרנית רדיו, להיות שחקנית ולהיות עורכת של מגזין תל אביבי. אני קוראת להם "חלומות" אבל בסטנדרטים של היום הם לא נחשבים באמת חלומות. זאת אומרת בסטנדרטים של טמירה ירדני, של מלהקים בתוכניות ריאליטי, של ילדים שחולמים להפוך לשפים, של נערות פריפריה שחולמות להיות נינט. אצלי זה אף פעם לא היה ממש ממוקד ומנוסח ואף פעם לא התאמצתי יותר מדי בשביל להגיע אליהם. הם תמיד היו מין רצונות כללים שאיכשהו, לפעמים, קיבלו חיים משלהם והפכו למציאות.
כך למשל חלום השדרנית: אחרי הצבא יצא שאיכשהו התגלגלתי לרדיו האזורי (רדיו צפון ורדיו חיפה). היה מאוד כיף לשדר ברדיו אבל באיזשהו שלב כל הקונספט של שיחות עם מאזינים וכל ה"שמענו את… נשמע את" התחיל קצת לייגע אותי.
בינתיים נזכרתי שבכלל רציתי להיות שחקנית. הלכתי ללמוד תיאטרון ומפה לשם מצאתי את עצמי בתיאטרון חיפה. זה היה נחמד לעמוד על במה אבל מהר מאוד גיליתי שלהיות שחקן זה מקצוע לאנשים מזוכיסטים (או מוכשרים בצורה יוצאת דופן ואני לא הייתי יוצאת דופן בשום צורה). גם החלום הזה נמוג לתוך אכזבה.
בעצם להיות עורכת של מגזין תל אביבי זה החלום היחיד שהיה לי והתגשם מבלי שהתאכזבתי ממנו. ועכשיו, רק חצי שנה מאז שהגשמתי אותו, אני נפרדת ממנו. כן, זה הטור האחרון שלי כעורכת Time Out. יובל סיגלר, המו"ל של המגזין הזה, רכש ממש לאחרונה את מגזין "את" והציע לי לערוך אותו. אז החל ממחר אני העורכת הראשית של "את". בשבילי זו הזדמנות להמציא עיתון מחדש, להקים אתר אינטרנט מפואר, לראות המון תצוגות אופנה וגם לא להיות יותר בסגירות של עיתון על בסיס שבועי (השמועות מספרות שיש אור יום גם בשלישי!). זה משמח ומלהיב ומרגש אותי עד מאוד, אבל גם עצוב לי להיפרד מהתפקיד הנוכחי, מהעיתון.
בשלב הזה של הטקסט הייתי ממש שמחה להגיע לאיזו פואנטה חכמה על זה שהחיים זה מה שקורה לך כשאתה חושב שהגעת לאן שרצית ואז אתה מגלה שיש הזדמנות ממש טובה שאתה לא רוצה לפספס או משהו כזה, אבל לא תמיד יש פואנטה. לפעמים החיים סתם מתגלגלים ומתברר שגם זה לא רע בכלל.
אז הֱיו שלום בינתיים וניפגש ממש פה בסביבה. אל תהיו זרים, אה?