תרבות לא חסר לנו. בעידן שבו יש בקצה האצבעות שלנו יש אינספור אלבומים, סרטים ויצירות, הבעיה היא לא נגישות, אלא שפע. במילים אחרות, מרוב עצים קשה לראות איזה עץ באמת יפה. בדיוק עבור זה הקמנו את המדור החדש הזה, שיכניס אתכם לסופ"ש עם כמה המלצות תרבות מדויקות – בלי יותר מדי אופציות, בלי צורך לבחור, פשוט יצירה טובה אחת מכל סוג. אלבום, סדרה, סרט והצגה. משהו להעמיק לתוכו במהלך סוף השבוע בלי הסחות דעת. כל מה שצריך זה לפנות זמן למשהו אחד בסופ"ש.
>> הפיל שבחדר: ריאליטי חדש יבדוק מי יכול להחביא את שאקיל או'ניל

אלבום אחד | אלפרבר – יחי הבשר החדש

בשנת 2006, אלפרבר היה אלוהי ראפ עברי. "בעזרת הג'אם" בדיוק יצא לעולם עם ההיילייט שהיה "להביא את המכה" – שם חבורת ה-PR טרופרז עלו על ביט מטמטם של הדג נחש, מה שהיה החשיפה הראשונה של אנשים רבים לגאונות של ניר אלהרר aka אלפרברוס 100% כותנה. אבל מי שכבר הכיר אותו מהאלבום "מתוך הזוהמה" ומחומרי להקת הפרברים רפיוג'יז, יצא שמדובר בפנומן ראפ עברי שבעצמו לא יודע עד כמה הוא גאון. באותה התקופה היו שמועות על אלבום סולו מתקרב, שאפילו הובילו לאיזה שני שירים גנוזים, אבל הוא מעולם לא יצא.

עשור לאחר מכן, כשפרסמתי באתר זה ממש כתבה על לאן נעלמה הלהקה, ניר סירב להשתתף בה. היו לו עוד כמה מאמצים מוזיקלים מאז ימיו בפרברים, אבל עד ל-2016 הוא התרחק מעולמות המוזיקה והתכחש לעברו כמוזיקאי. היה קשה להשתחרר מתחושת הפספוס, כי כמו שהגיד את זה רביד פלוטניק באותה הכתבה – "הוא היה יכול לבדו להגדיר מחדש את הראפ הישראלי. הוא הגדיר מחדש את המושג פלואו". שנתיים אחר כך, ב-2018, הסכמתי לקחת חלק בפודקאסט ראפ עם ניר (גילוי נאות וכו') וחבר הפרברים הנוסף גבי בן משה (KK), בעיקר כי היתה בו מטרה בלתי מוצהרת – להחזיר לניר את החשק לראפ. זה לא עבד (אבל היה כיף חיים).

אבל כנראה שהזמן עושה את שלו, כי הנה אנחנו ב-2026 והנס קרה – אלפרבר, הראפר שכבר חשבתי שלא אשמע בחיים שוב על ביטים, הוציא אלבום בכורה בגיל 40 פלוס. והוא פשוט מצוין. אלפרבר לא נשמע כפי שהיה לפני 20 שנה, וטוב שכך. הקוליות הטבעית והכריזמה הקולית שהיתה מנת חלקו אמנם נשארו, אבל מלווה להם דוק של מרירות זקנה שעובדת נהדר עם הציניות שתמיד היתה שם. הבחירה בדוד מעיין כמפיק הראשי של האלבום (יש עוד הפקות של אופירי, שגיב לויפר ואורן לויפר) היתה מדויקת, כי התוצאה לא נשמעת כמו אף ראפ ששמעתם בעברית – לא לפני 20 שנה, וגם לא כיום.

באלבום הקצר והקולע תמצאו דברים מדהימים כמו חרוז שלם למילה "קונסטנטינופול", קריאה להצטרף לכת שלו ("משהו עם חייזרים ועולם שטוח הממ… לא בטוח"), שירים על תרופה אנטי-פסיכוטית שבאהלן אהלן מנרמל אתגרים נפשיים, שיר ציני בסגנון "אני בעד מה שטוב ונגד מה שרע" שמתנגד לשואה, רפרנסים למקס ביאליסטוק ושם שנלקח מ"וידאודרום" של קרוננברג. הפלואו מטמטם ומשתנה תמידית, הכתיבה לא נדבקת על אף טרנד והתחושה היא שלמרות היעדרות של שנים רבות, אלפרבר חזר עם כל הכוונה וכל ההצדקה המוזיקלית, והוכיח שבאמת לא היה שום דבר כמותו בראפ העברי, גם ב-20 השנים שעברו מאז שהיה אלוהי ראפ עברי. חיכינו, אז כמה טוב שזה היה בצדק. (מתן שרון)
בכל הפלטפורמות

הצגה אחת | האחים קרמזוב

הספרות הרוסית של המאה ה-19 היא לא בדיוק המקום לחפש בו בינג' קליל של נטפליקס. בטח לא ״האחים קרמזוב״, הרומן האחרון של דוסטויבסקי, שקראתי לפני כמעט עשרים שנה ומאז נשאר אחד הספרים האהובים עליי. אבל בתיאטרון גשר המחזאי רועי חן והבמאי איתי טיראן עושים כמעט את הבלתי אפשרי: הופכים דרמה פילוסופית עצומה על אב מתועב ובניו המסוכסכים למותחן פשע שאי אפשר להוריד ממנו את העיניים. ולא, לא צריך לקרוא את הספר קודם.

הטריק המבריק נמצא דווקא באלמנט שממנו חששתי: מצלמות שמסתובבות על הבמה, תקריבים שמוקרנים בזמן אמת ועריכה שמייצרת מול הקהל סרט חי. ראינו דברים כאלה בעבר בתיאטרון, אבל בעיקר כגימיק: הפעם זה כלי אמנותי שמוסיף עומק ופרספקטיבה לסיפור. במקום להתחרות בשחקנים, הטכנולוגיה מכניסה אותנו עמוק לתוך הנפשות המסוכסכות של משפחת קרמזוב. ובין החשודים והסודות נותרת השאלה שבאמת מעניינת את דוסטויבסקי: האם אפשר להיות אשם ברצח גם בלי לבצע אותו?

וכמובן, כל זה לא היה עובד בלי אנסמבל שחקנים משובח. בולטים במיוחד ניקיטה גולדמן כאליושה, הבן הצעיר, ואנטולי וייסמן כדמיטרי (מיטיה), הבן הבכור. דורון תבורי וסשה דמידוב מבריקים כהרגלם, כל אחד בשלושה תפקידים שונים. גם הנשים לא נשארות מאחור: לנה פרייפלד נפלאה (כרגיל) בתפקיד גרושנקה, אהובתו של דמיטרי, ומרינה שויף נותנת תצוגת משחק מרשימה בתפקיד קטרינה, ארוסתו.

לא הכל מושלם. הסימפוניה התשיעית של בטהובן חוזרת קצת יותר מדי פעמים (צ'ייקובסקי לא היה פנוי?), והערב נמשך יותר משלוש שעות. ועדיין, העיבוד נאמן להפליא לדוסטויבסקי, בלי להרגיש לרגע ארכאי, ולמרות האורך והעומס הפילוסופי הקהל נשאר מרותק מהרגע הראשון ועד האחרון. ובסוף, אחרי כל הזעם, הייאוש והשיחות על אלוהים, ההצגה מצליחה להסתיים בחמלה. זה לא ״סוף טוב״ במובן ההוליוודי, אלא משהו הרבה יותר נדיר במציאות הישראלית הנוכחית: תקווה. (עמית סלונים)
תיאטרון גשר. ההצגות הבאות: 18-21 בנובמבר, 28-30 בדצמבר, 21-23 בינואר.

סדרה אחת | באס אקס מכינה

מתוך הביקורת של לירון רודיק על הסדרה: "באס ריבס (בקולו של בריאן טיירי הנרי, "אטלנטה") הוא עבד משוחרר ויוצא צבא שעובד כצייד ראשים. העבודה מסוכנת והתשלום לא מכסה את הוצאות המחייה עבורו ועבור אשתו (ג'אנל מונה) וילדיו. רגע לפני שהוא מחליט לפרוש, מציעים לו עבודה אחרונה – לצוד מדען שעושה ניסויים בשחורים, ובתמורה ימונה למרשל. באס ריבס רואה בכך הזדמנות להרוויח את לחמו בכבוד, ויוצא למסע הזה עם אחייניתו של המדען (טאטי גבריאל), מהנדסת צעירה שמאמינה בטוב ליבו של האדם, ועם וייבים של חושחש הבלש ונשק שגרתי לא פחות – יד שעשוי מיסוד פיקטיבי בשם אייאנת'י, שהוא מעין המקבילה של האדמנטיום הבלתי מנוצח של מארוול.

מדובר בכמות אקשן שלא רואים באף מערבון – גם לא אצל טרנטינו. למעשה, היצירה הזו באמת מרגישה כמו ג'אנגו על סטרואידים. זה גם סיפור על נקמה, גם סיפור על משפחה, גם סיפור על אנושיות, גם כולל עבד משוחרר, וכל זה עטוף במלא אקשן, דם, בוקרים וילידים אמריקאים עם כוחות עתיקים. אה כן, יש גם מאגיה בתוך הסיפור הזה. זאת דרך מגניבה לספר סיפור היסטורי, ואני שמח שלא לקחו את זה לצד הפרודי כמו בסרט "אמריקה: הסרט", שהפך את האבות המייסדים של אמריקה לגושי שרירים מהלכים כמו שאוהבים. זה לא הסיפור עם "באס אקס מאכינה" – הסדרה הזאת לוקחת את עצמה ברצינות, גם אם לא תהומית, ומנסה לספר בדרך יצירתית סיפור שהיה יכול להיראות לגמרי אחרת. ולמרבה השמחה, היא גם פתח לעוד סרטים על היסטוריה אלטרנטיבית".

סרט | סוס פרא תשע

מתוך הביקורת של יעל שוב על הסרט, לו נתנה 4.5 כוכבים: "חלקו הראשון של הסרט, המוקדש לבניית היחסים בין שני הגיבורים, מתנהל בעצלתיים וניחן באווירה של תיאטרון אבסורד. לא פעם הוא מזכיר את "מחכים לגודו" מאת המחזאי האירי סמואל בקט. גם מרטין מקדונה, יש לזכור, הוא מחזאי אירי, שממשיך לכתוב לבמה במקביל לקריירה הקולנועית המזהירה שלו. מקדונה מצטיין בכתיבת דיאלוגים מחודדים שנשמעים אותנטיים לדמויות, והסרט לוכד אותנו עוד בטרם נחשפים הפיתולים העלילתיים והרבדים הדרמטיים.

המתנקש הזקן כריס, שבהשפעת הקץ המתקרב והמורפיום שהוא צורך מתחיל לחוש רגשות אשמה על תרומתו לערעור המשטרים הדמוקרטיים בכמה מדינות (בהן הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו), הוא דמות מרתקת. הוא מבקש לכתוב אוטוביוגרפיה אך לא תמיד ברור מה הוא זוכר ועד כמה הוא מחובר למציאות. ג'ון מלקוביץ' מעצב את אחד מתפקידיו הגדולים ביותר, ומגיש הופעה שהיא בעת ובעונה אחת רהבתנית ומופנמת, משועשעת ועצובה. לי מתפקד בעיקר כבן לוויה שמקשיב ומגיב, וסם רוקוול מעולה לא פחות. סביר להניח ששניהם יזכו במועמדות לאוסקר".
עכשיו בקולנוע

• אחד לסופ"ש
• ❤ תרבות
• מוזיקה
• אלפרבר