הסיוט הגדול של אמריקה הלבנה מתגשם בפרק 4 של אטלנטה

להוציא ארנק עכשיו או אחר כך? "אטלנטה", מתוך הפרק "The Big Payback", צילום: Guy D'Alema/FX
להוציא ארנק עכשיו או אחר כך? "אטלנטה", מתוך הפרק "The Big Payback", צילום: Guy D'Alema/FX

אם לשניה הרגשתם נח מדי בעלילה הכיפית של כוכבי אטלנטה באירופה, הפרק הרביעי מחזיר אותנו לעיר שנתנה לסדרה את שמה ולאירוע בדיוני שמשנה את יחסי הכוחות בין השחורים לבנים באמריקה לעד. הריקאפ שיעזור לכם לפענח מה לעזאזל דונלד גלובר רוצה להגיד

11 באפריל 2022

הריקאפ פורסם לראשונה באתר הספוילר – תראו תראו

פרק 4: "The Big Payback" ("ההחזר הגדול"/"הנקמה הגדולה")

*הריקאפ שלפניכם כולל ספויילרים לפרק הרביעי מהעונה השלישית של אטלנטה, כמו גם ספויילרים לפרקים שלפניו. אם זה מסוג הדברים שמפריעים לכם זה הזמן לרוץ ולהשלים. אבל אל תשכחו לחזור ולקרוא הכל כי גם ככה לא תבינו*

שני פרקים. בסך הכל שני פרקים עם הדמויות הרגילות, זה כל מה שקיבלנו לפני שחזרנו לעיר אותה השאירו מאחור כדי לעקוב אחרי דמויות חדשות בסיפור מנותק עלילתית, אבל מחובר בהקשר לעונה הזו. בכל סדרה אחרת, אם חצי מארבעת הפרקים הראשונים היו בכלל סיפורי אנתלוגיה שלא נוגעים לדמויות האהובות, הקהל אולי היה מרגיש טיפה מרומה. באטלנטה לעומת זאת הטון הספציפי של הסדרה, כמו גם נושא העל שמקשר בין פרקי האנתולוגיה לעלילה המרכזית, הופך את פרקים כאלה לתוספת מרתקת וחשובה. חוץ מזה, אם העיר אטלנטה עצמה נחשבת כדמות בסדרה, ואולי אפילו דמות ראשית, אז אל תתפלאו שכשהדמויות באירופה, היא עדיין מככבת בעצמה.

אם כן, גם את הפרק הזה צריך לקרוא בהקשר הרחב של הנושאים שהסדרה מעלה, ובמקרה הספציפי שלו, בהקשר איתו סיימנו את הפרק הקודם – השלכות העבדות על הקפיטליזם, ועל האנשים שסבלו (ואלו שעדיין סובלים) מאותן ההשלכות. עם התמונה של אבותיו של פרננדו המיליארדר והעבד שמאחריהם במחשבה, אנחנו מתחילים את הפרק עם מרשל ג'ונסון (ג'סטין ברת'ה, שאולי מוכר לכם בתור דאג, החתן הנעלם בסדרת סרטי "בדרך לחתונה"), האדם הכי לבן שאי פעם הולבן – סוג של אף אחד וכל אחד כאחד.

מרשל עומד בתור בבית קפה יוקרתי, וכמו לבנים רבים, מאזין לפודקאסט (מלפני 12 שנים, אגב), בפרק שעוסק בחוקרים שלומדים את שפת בעלי החיים. הדובר מתאר כניסה לטבע והצלילים שמלווים אותו, ציוצי הציפורים, קריאות בעלי החיים. "הם חלק מהטבע, הם חיי הטבע", הוא אומר, ואז מסביר שיש מדענים שמאזינים לקולות האלה, ומתרגמים אותה ל"דיבור טבע". הדובר השני ממשיך "כשמוצאים את המילים (…) אתה לא רק מבין, אלא גם נכנס לטבע בצורה מגניבה ביותר". השיחה ממשיכה עם בדיחה על מה דולפין היה אומר (חלק שאגב, נלקח מפרק אחר מאותו הפודקאסט, ארבע שנים אחרי הראשון), עד שמרשל מוריד את האזניות כשהקופאית פונה אליו.

הדבר הכי לבן מאז המצאת הלחם הלבן. ג'סטין ברת'ה בתפקיד מרשל ג'ונסון, "אטלנטה". צילום מסך // FX
הדבר הכי לבן מאז המצאת הלחם הלבן. ג'סטין ברת'ה בתפקיד מרשל ג'ונסון, "אטלנטה". צילום מסך // FX

סצינת הפתיחה הקצרה הזו מבריקה, מכיוון שהיא משחקת על יכולת הריכוז שלנו. אנחנו, יחד עם מרשל, מרוכזים בדברים שנאמרים בפודקאסט בזמן שקורים שני דברים מתחת לאף שלנו: הראשון מבינהם הוא שמרשל בוחן ומרים בידו שקית עוגיות מדלן (A – פירוט הרפרנסים המלא מצורף במורד הטקסט), ומבלי לשים לב מכניס אותה לתוך הכיס. האירוע השני הוא החוויה של האדם השחור שעמד לפני בתור, שעד לפני שניה דיבר בטלפון בהתלהבות, אבל נזרק לחלק האחורי של התור על ידי הקופאית. מרשל מזמין קפה וחוזר למכונית שלו ומגלה את עוגיות המדלן ששכח לשלם עליהן. הוא מתלבט לשניה אם לחזור לקפה ולשלם, אבל מחליט לאכול אחת, כאילו אומר "מגיע לי".

אקט הגניבה של מרשל, שלא זוכה לענישה, עומד בניגוד לנזיפה שספג הלקוח השחור וענישתו על כלום (סביר להניח שזה בגלל שדיבר בטלפון בקופה, אבל אנחנו לא רואים את הסיבה בבירור). זו היא התגלמות הפרווילגיה, בין האדם שתמיד צריך לחשוש שיחשדו בו לבין האדם שהמחשבה שהוא אולי גנב, ובטח המחשבה שיאשימו אותו בגניבה, אפילו לא חלפה בראשו. אבל התשלום הנשכח על מה שגנב, גם אם מבלי לדעת, בדרך. רכב ללא לוחית רישוי עוקב אחריו, ושם הפרק מבזיק על מסך שחור – "The Payback", משחק על כפל המשמעות של המילה (תשלום או החזר, אבל גם נקמה), ורפרנס לשיר המפורסם של ג'יימס בראון (B).

העלילה של הפרק מתחילה דווקא מדיווח זניח שמרשל שומע ברדיו – זוג שדרנים מדבר על "משפט טסלה", תביעה שאדם שחור הגיש כנגד אחד מהמשקיעים של חברת טסלה, שהוא במקרה נצר לשושלת בעלי העבדים שהחזיקו באבותיו של אותו אדם שחור (בעקבות הפרקים הראשונים של העונה בדקתי, וזו לא תביעה אמתית וגם אין דומה לה. כן יש תביעות כנגד חברת טסלה על גזענות כנגד עובדים שחורים). למרבה ההפתעה, המערכת המשפטית משחקת לטובת האדם השחור, שמנצח בתביעה. השדרן מתחיל לדבר על ההשלכות המשמעותיות של התקדים המשפטי ("במיוחד באמריקה"), אבל נקטע על ידי ביתו של מרשל.

רק כשמרשל מגיע לעבודה הוא מתחיל להבין את גודל הצרה שנפלה עליו ועל הלבנים של ארה"ב כולה – התקדים המשפטי גורר גל תביעות כנגד חברות שבעברן הרוויחו מעבדות, כמו גם תביעות אישיות כנגד צאצאים לבעלי עבדים, בדרישה לקבלת פיצוי על העבדות (C), הידוע גם בתור Reparations. הלבנים במשרד מסתחררים במהרה למצב של התמוטטות עצבים בעוד שמעט השחורים שנמצאים בסביבת העבודה המשרדית חוגגים. "ברי מזל שהם", אומרת למרשל חברתו הלבנה, "ללא דאגה אחת בעולם". זה הוא תחילתו של היפוך התפקידים.

התרחיש שמוצע בפרק, ניסיון לדמיין איך היתה מציאות שבה אמריקה מחליטה לפצות את האפרו-אמריקאים על העוולות שנגרמו להם לאורך השנים, מזכיר מערכון ישן מהתכנית של דייב שאפל ששודר ב-2003. המערכון הנפלא ההוא, שגם הניב את הקאצ'פרייז "I'm Rich Biatch", הראה באופן קומי את השינויים שנרחבים שנגרמו בעקבות ההחלטה – הכלכלי (ערכו של הנפט ירד, בעוד שערכם של זהב, יהלומים ועוף מטוגן עלה), החברתי (שיעור הפשע נפל לאפס אחוז) והתרבותי (אף אחד מהשחקנים השחורים לא הגיעו למשחקי ה-NBA, מה שחייב אותם לשחק אחד על אחד).

באטלנטה, לעומת זאת, מביטים על התרחיש באופן ריאליסטי יותר, או לפחות באופן הכי ריאליסטי שסדרה כמו אטלנטה יכולה. השחורים אמנם חוגגים את החדשות ברדיו, כולל המצאת הביטוי אפולצ'יז, הלחם מילים של אפולוג'יז (התנצלות) וצ'יז (גבינה, מילת סלנג שחורה למזומן) וקנייה של מכוניות טסלה יקרות. ועם כל הבלגאן שמתפרץ, מרשל מדחיק, אדם בורח מבשורה. בכל זאת, הכחשה זה השלב הראשון במודל חמשת שלבי האבל של קובלר-רוס. הוא מתעלם מההשלכות של האירוע על חייו כפי שהוא מסנן את המספר החסוי שממשיך להציק לו. "הדברים האלה קרו לפני הרבה הרבה זמן", הוא מסביר לביתו ששואלת אותו אם הם בעלי עבדים. "אנחנו אוסטרו-הונגרים, היינו עבדים באימפריה הביזנטית. אני צריך לטוס להונגריה ולדרוש כסף? זה יהיה מגוחך". ובכל זאת, הבת שלו עדיין חושבת שמר פדרו (יש להניח שהוא הגנן או המנקה של משפחת ג'ונסון) הוא עבד. אבל אי אפשר להדחיק את האמת כשהיא באה לדפוק לך בדלת.

עו"ד לבן מפריע לארוחת הערב שהכין לו ולביתו ומגיש לו כתב תביעה. מאחריו, שאניקווה ג'ונסון, שלא במקרה מחזיקה באותו שם המשפחה של מרשל ג'ונסון (D). שאניקווה דוחפת בפנים למרשל את מה שהדחיק, ומגלה לו שמשפחתו החזיקה בסב-סב-סבה כעבד במשך 12 שנים. "אתה חייב לי כסף", היא אומרת. 3 מיליון דולר באופן ספציפי. עכשיו כשלדרישת הפיצויים יש פנים ושם, מרשל מתגונן, חוזר על טענת האוסטרו-הונגרים, ומסלק אותה מהבית בכעס. "אל תטרוק את הדלת שלי", היא אומרת לו.

למחרת בעבודה מרשל רואה אדם לבוש בחולצה עם הכיתוב "היו בבעלותי עבדים". מסתבר שלא כל השחורים רוצים כסף, חלקם רק רוצים שיכירו בעוול שעשו אבותיהם – לפחות פעמיים בשבוע, פעם אחת מתוכם בראשון. שאניקווה מגיעה עם מגהפון לדרוש מה ששלה, ומרשל מנסה להתמקח, מבקש את עצתו של לסטר, קולגה שחור, אך ברגע ששומע תשובה שלא רצה ("תגיד שטעית ותן לה כמה כסף שאתה יכול") הוא ממהר להתעלם ורץ לבקש עצה מחבריו הלבנים ("אתה חייב להילחם בחרא הזה. תבוא חזק כמוה, זה על העיקרון"). פתאום כל הלבנים שמים לב לנוחכות העובדים השחורים, מבקשים את עצתם, רוצים את חמלתם. "זה נוגע לכולנו, ווילי", אומרת אישה לבנה לגבר שחור שצחקק על מצבה. "לא זה לא, אשלי", הוא עונה, בתשובה שמזכירה את האופן שבו הלבנים התעלמו עד כה ממוצקת השחורים.

חייו של מרשל ממשיכים להתפרק – אשתו החליטה להתגרש ממנו סופית (אחרי שהיו פרודים, עם תקווה קלה לחזרה) ועל חצר ביתו השתלטו משפחתה של שאניקווה, מה שמאלץ אותו לברוח במכונית מבן משפחה שרץ אחריו כאילו היה המחסל T-1000 מ-"שליחות קטלנית 2". עייף מהכל הוא מגיע לחדר בית מלון, שם הוא רואה פרסומת של צמד עורכי דין שמדרבנים אנשים לדרוש בחזרה את כספי הפיצויים שמגיעים להם. הוא מכבה את המסך ומרים שקית עם עוגיה שניתנה לו (ולא נגנבה) באדיבות בית המלון. הוא מביט על עוגיית השוקולד צ'יפ ונוגס בה כאילו היתה מרלן, אבל שום זיכרון ילדות חמים לא עולה, רק המציאות הקשה שהוא נמצא בה, והוא מתחיל לבכות ובאופן כללי, שוקע בדיכאון. או שאולי הוא פשוט גילה שהשוקולד בעוגיה היה בעצם צימוקים, לי זה היה גורם לבכות.

מרשל השבור יורד ללובי המלון, שם הוא פוגש בחור לבן בשם ארנסט ("החברים קוראים לי E"). בעודי מנסה לפענח מה המשמעות לכך שקרואים לו באותו השם של ארן (אם כי באיות שונה), נפל לי אסימון אחר, לא פחות חשוב. "יש לי הרגשה שאנחנו באותה הסירה, מרשל", הוא אומר, ואז נזכרתי – זה אותו הרדנק מסירת הדייגים שהופיע בסיוט האלגורי של פתיחת העונה. הוא אפילו לבוש באותם הבגדים. עאלק איבדו לי את התיק.

כבר בפרק הראשון היה ברור שהחלום הזה משמעותי להמשך, וחזרתו של הדייג הרדנק "אי" רק מוכיחה זאת. חוץ מזה, כפי שגילה הקורא חד העין אליאב גוטמן, החלום מתחילת העונה הוא רפרנסלחלום שארן מספר לואן עוד בפרק הראשון של העונה הראשונה: "שחיתי בבריכה אבל זה היה כמו האוקיינוס, ושחיתי עם האצות אבל זה לא היה אצות, זה היה, כאילו, ידיים. ושחיתי עם בחורה, והיא אמרה שאם הידיים תופסות אותך הן מושכות אותך למטה ומטביעות אותך, אז תשחה מעליהן". ארן עוד ניסה להסביר לה שזה חלום על החברה שבה הם חיים, אבל ואן כבר מיהרה לשאול בקנאה מי הבחורה. ובכן, החלום חזר, וגם קם לתחיה.

ארנסט הלבן, בדומה לפרק הראשון, פוצח במונולוג שמצליח לשנות את נקודת מבטו של מרשל. זה מונולוג יפהפה ומחכים שמצליח לשנות את הפרספקטיבה של כל הסיפור – אם עד עכשיו ראינו את השינוי החברתי של פיצויי העבדות מנקודת מבטו של האדם הלבן, זה שצריך לשלם, אי מציג אותו מנקודת המבט ההיסטורית של צאצאי העבדים שעדיין סוחבים את משקעי העבדות על גבם. "לשאניקווה, להם, עבדות היא לא עבר. היא לא מסתורין. היא לא סקרנות היסטורית", מסביר ארנסט ה-Woke. "זו רוח רפאים אכזרית ובלתי נמנעת שרודפת אותם בדרכים שאנחנו לא יכולים לראות".

מילות המפתח במונולוג של אי הן "רוח רפאים". כבר בפרק הקודם היה ברור שהעונה הזו חגה סביב נושא רוחות הרפאים מהעבר שרודפות את אמריקה. "רוחות רפאים מייצגות את חטאי עבר, והן באות לנקום ולסיים עניינים לא פתורים", כתבתי בריקאפ הקודם, ולא עבר פרק אחד לפני שרוח הרפאים של העבדות באה לגבות את התשלום מהלבנים. אבל אי לא מסתפק בלהסביר שהנקמה צודקת, אלא מבהיר למה היא הפיתרון. בפרק הקודם, כשפרננדו דיבר על רוח האדם השחור שפרץ לביתו הוא אמר שהוא "ניקה" אותו, ובאותו האופן, אי מרגיע את מרשל. "אנחנו נהיה בסדר. הבת שלך תהיה בסדר. הקללה הוסרה מעליה. מעל כולנו. ברחנו ממנה, עכשיו אנחנו חופשיים".

כשחוזרים אחורה למונולוג הסירה של אי בפתיחת העונה, התמונה מתחילה להתבהר. גם אז הוא דיבר על קללה, אמר ש"העניין עם להיות לבן הוא, שזה מעוור אותך. קל לראות את האדם השחור כמקולל כי הפרדת את עצמך ממנו", אבל שגם אם הלבנים לא רואים, הם "גם מקוללים". הפרק הנכחי עוזר לפענח את אותה נבואה אפלה, כשאי (וכנגזרת, ארן וגלובר) מתאר טוען שמטען החטאים ההיסטורים של העבודת מרחף מעל כל אמריקה, שחורים ולבנים כאחד. שגם הלבנים מקוללים, משועבדים. מכיוון שלארוך העונה הנושא המרכזי הוא קפיטליזם ומעמדות, אפשר להבין שאטלנטה, שמתארת ואף מדגישה את ההבדלים בין לבנים לשחורים, למעשה אומרת שכולם באותה הסירה, נלחמים על הדולר. או במילותיו של אי על הסירה, "עם מספיק דם וכסף כל אחד יכול להיות לבן".

כשמרשל מתעורר מהעיוורון שלו, הוא לראשונה מסתכל שאניקווה כאדם, לא כאויב. הוא מביט בסרטון אינסטגרם שלה מלמדת את הילד שלה לרכב על אופניים, וכמעט מתרגש לפני שיריית אקדח קוטעת לו את חוט המחשבה. ההתאבדות הסמלית של אי, הלבן המואר שפקח עיניים עד לרמה שהאמפתיה שלו כילתה את קיומו, מהווה סתירה לקבלה של מרשל (שהשלים את מודל קובלר-רוס), אבל גם מזכירה שאי הוא בעצמו סוג של רוח רפאים. לא אופתע בכלל אם נראה אותו שוב בהמשך העונה, ואם יורשה לי לזרוק הימור פרוע, אני מנחש שזה יהיה מפגש כלשהו עם ואן. כך או כך, חפשו את הרדנק בבגדי הדיג, הוא תמיד יגיד משהו מעורר מחשבה.

אחרי השוט היפהפה של גופת אי בבריכה (שכבר פעם שניה מסיים את תפקידו מת במים), אנחנו קופצים זמן מה לעתיד שמגשים חלק אחר מנבואת הסירה של אי: "לבן זה איפה אתה, זה מתי אתה". אנחנו מלווים היספני בדרכו לעבודה, נוסע באוטובוס כמו בני המעמד הנמוך. הוא רואה את נהגת האוטובוס, אישה בלונדינית עדינה, לא בדיוק הטיפוסים שנוהגים באוטובוס ציבורי, לא בארה"ב ולא כן בישראל. הוא מגיע לעבודתו כמלצר במסעדה יוקרתית, שם אנחנו פוגשים שוב את מרשל, שירד כמה צעדים במדרג החברתי של אמריקה. מצד שני, הוא נראה הרבה יותר מאושר בעבודה הקודמת שלו, לא צריך יותר לבחור בין לוגואים זהים של שרימפס, ולהמציא סלוגנים גרועים כמו "תהיה צעיר, תעשה כיף, תאכל שרימפ!" (בחיי שזה מה שהיה כתוב על הלוח), אלא מגיש אוכל אמיתי בסביבת עבודה מגוונת גזעית עם אנשים שהוא אשכרה מחבב.

מכיוון שהשינוי של מרשל לא מתבטא רק בעובדה שהוא משלם 15% ממשכורתו לשאניקווה במסגרת הפיצויים, אלא גם בעובדה שהוא מנהל סמולטוק עם אותו היספני, בספרדית. להזכירכם, זה אותו האדם שהבת שלו חשבה שמר פדרו הוא העבד שלהם. ואז, לסיום, אנחנו מקבלים רגע יפהפה, טראקינג-שוט בן דקה ועשר שניות שנע מהמטבח האחורי לחלק הקדמי של המסעדה (בהיפוך יפה על הבית של פרננדו, שמסתיר את החלק העשיר בעזרת החלק העני) וחושף לאט לאט את ההיפוך החברתי שהתרחש בעקבות פיצויי העבדות – רוב עובדי המעמד הנמוך, המלצרים, המשרתים הם לבנים, בעוד שרוב הסועדים במסעדת היוקרה הם שחורים. המוזיקה מתגברת בחגיגיות לקראת היום החדש שזרח על ארה"ב, שכן הקללה סוף סוף הוסרה. כולם חופשיים. אוקי, חוץ מההיספנים.

סוף דבר

על מה דונלד מהרהר: איך נפתור את ההשלכות של טראומת העבדות על הקהילה השחורה אם עדיין יש אנשים שלא מכירים בעצם קיומן של ההשלכות, ובכך שהן משפיעות עד היום?

שיר הסיום: "Les Fleur", של מיני ריפרטורן, 1970. השיר הפותח את אלבום הבכורה של זמרת המופלאה הוא שיר R&B היפי שחוגג את דור הפרחים ומהפיכת האהבה באופן תזמורתי מרהיב. הפתיחה העדינה, האביבית, מוצאת את ריפרטון שרה מנקודת מבטו של פרח שרק רוצה שישתמשו בפוטנציאל שלה ("האם אישה תעטה אותי בשערה?").

הדימוי ההיפי מתגבש עוד יותר עם האמירה שהפרח "מלבלב כדי להפיץ אהבה ושמחה, אמונה ותקוה" ומגיע לשיא כשריפרטון שרה "בתוך כל אדם חי זרעו של הפרח" – משפט שמוביל לטיפוס מוזיקלי מותח ומרגש שלבסוף פורץ בהתלהבות דתית שאפשר למצוא רק במקהלות של כנסיות שחורות, "האירו את השמיים עם תפילות השמחה שלכם כי האפלה נעלמה".

בהקשר של השיר בתוך הפרק, מעבר למילים "האפלה נעלמה" שמהדהדים את אמירתו של אי על כך ש"הקללה הוסרה", הקרשנדו המוזיקלי-רגשי הזה מסמל התחלה חדשה וחגיגית, דף חדש. ראוי לציין שאותו השיר שומש בקונטקסט דומה בסיום סרט שעסק גם הוא בחטאי עבר שצפים ובעיוורון הפרווילגי של אמריקה הלבנה – "אנחנו" של ג'ורדן פיל, שעומד לצד גלובר בראש התנועה האמנותית החדשה של האימה השחורה שעוסקת במתח הגזעי פוסט BLM.

רפרנסים

(A). עוגיות מדלן: עוגייה צרפתית מסורתית בעלת מרקם של עוגת ספוג וצורה של קונכיה. ישנם הרבה סיפורים בנוגע למקור שמן – האם הן קרויות על שם הטבחית של מלך פולין הגולה או אולי על שם נערה שהקסימה את המלך לואי החמישה-עשר – אבל הם פחות חשובים, מכיוון שהסיפור שכן מתקשר כאן הוא דווקא "בעקבות הזמן האבוד" של הסופר הצרפתי מרסל פרוסט.

יצירתו המשמעותית של פרוסט מורכבת משבעה מאמרים שפורסמו בין 1913 ל-1927 הסוקרים את הזיכרון האנושי, ועל הדרך, הפכו את עוגיות המדלן לסמל ספרותי מיתולוגי והזניקו את הפופולריות שלה ברחבי העולם. במהלך הספר פרוסט טועם עוגית מדלן שנטבלה בכוס תה, ומיד משוגר לזיכרון ילדות מאושר ששובר את הבנאליות של המציאות – "חדלתי להרגיש בינוני, מקרי, בן חלוף", הוא כתב. הרגע הספרותי הזה היה כל כך משמעותי עד שהוא זיכה אירועים שכאלה, כאשר דבר מה מזניק זיכרון ישן, בשם "זיכרון מדלן".

(B). "The Payback": שיר מ-1973 שפותח את אלבומו ה-37 של אבי הפ'אנק ג'יימס בראון, שגם נקרא באותו השם. האלבום נוצר כפסקול לסרט הבלאקספלויטיישן "Hell Up in Harlem", אך נדחה על ידי מפיקי סרט בטענה שהוא "סתם עוד מאותו הדבר של ג'יימס בראון". המוזיקאי האגדי דווקא אהב את השירים שיצאו לו, לכן שיחרר את האלבום בעצמו. בדיעבד הוא צדק, כי האלבום הפך לאחד המצליחים בתולדותיו ונחשב לאחד משיאיו האמונתיים.

השיר עצמו, שמכונה לא פעם "The Big Payback" (שם הפרק) בשל קולות הליווי שחוזרים על הביטוי, עוסק כמו כל האלבום בנקמה. באופן ספציפי, בשיר הזה בראון מדבר על נקמה באדם ששכב עם בת זוגתו, ועל פי הביוגרפיה של מנהל סיבוב ההופעות של בראון, לא מדובר בסתם דיבורים באוויר. רגע לפני הקלטת השיר בראון גילה שאחת מנשותיו (כן, היו לא מעט) בגדה בו עם המוזיקאי המתחרה הרולד מלווין (מלהקת הבלו נואטס), ואלתר את כל השיר על המקום.

השיר הפך לאחד האהובים ביותר של בראון ואף סומפל וצוטט אינספור פעמים, כשאחת הפעמים הבולטות היתה בשיר “King Kunta" של קנדריק לאמר, שם מצטט קנדריק את בראון ("I can dig rapping”) וגם השאיל ממנו את תרגיל מקהלת הבנות שמגיבה לדבריו, טריק שכמה שנים מאוחר יותר ילקח שוב בהשאלה, עבור "קוקוריקו (אל תדליקו אותי)" של רביד פלוטניק.

(C). פיצויים על העבדות (Reparations): נושא מעורר מחלוקת שמפלג את אמריקה על קו מחלוקת גזעי – בסקר שנערך לפני שנתיים על ידי סוכנות הידיעות AP נמצא ש-74 אחוז מהאפרו-אמריקאים תומכים בתשלום פיצויים על העבדות, בעוד ש-85 אחוז מהלבנים מתנגדים לאקט. למרות שבשנים האחרונות הרעיון לפיצויים זוכה לפריחה מחודשת בזכות תנועת BLM, לא מדובר ברעיון חדש.

למעשה, הוא הוצע לראשונה ב-1778, שנתיים אחרי שנולדה ארה"ב וכמעט מאה שנה לפני סיומה הרשמי של העבדות, אז וורנר מיפלין, חבר בתנועת הקווייקרים (שהיו הראשונים להקים את התנועה לביטול העבדות באמריקה), הציע שעבדים לשעבר יזכו לפיצויים באמצעות תשלום כספי, נתינת אדמות או שותפות ברווחי היבולים. הרעיון הזה מעולם לא יושם, למעט רגע אחד סמלי לקראת סיומה של מלחמת האזרחים: בינואר 1965 הגרנל ויליאם שרמן, אחד המפקדים הבכירים בצבא הצפון (וגם האדם על שמו קרוי טנק שרמן), פרסם את "פקודת השדה המיוחדת מס' 15", שעסקה בחלוקה של שטח נטוש של כ-16 אלף קילומטר רבוע של אדמות בעלי עבדים.

בהצהרה נכתב שהשטח יחולק לעבדים ששוחררו, כשכל משק בית יקבל 40 אקרים (בערך שישית ק"מ רבוע). כ-18 אלף משפחות עבדים קיבלו את השטח, כמו גם פרד שיעזור בעבודות השדה, שארית מהשלל שהצבא צבר. ההבטחה הזו, שהיתה סמל לגמול (גם אם חלקי) לעוולת העבדות, הופרה מהר על ידי הנשיא אנדרו ג'ונסון, שעלה לשלטון אחרי התנקשות בלינקולן. הוא ביטל את הפקודה של שרמן, סילק את המשפחות השחורות מהשטחים שקיבלו והחזיר אותם לבעלי העבדים, שקיבלו חנינה גורפת על תמיכתם בקונפדרציה. מאז הביטוי "40 אקרים ופרד" הפך לסמל לכישלון היחס לעבדים, והפיצויים שמעולם לא שולמו.

בשנים האחרונות, כאמור, הרעיון פרח מחדש, כפי שאפשר ללמוד ממאמרו של הסופר האפרו-אמריקאי הגדול בדורנו, טא-נהסי קואטס, "The Case for Reparations". במאמר, שפורסם ב-2014 במגזין The Atlantic, קואטס משרטט את הקשר הישיר בין העבדות לפרקטיקות שמשומשות גם כיום לדיכוי שחורים, דוגמת הפליית מגורים ואלימת משטרתית, ומציע את הפיצוי כתיקון ראוי.

במהלך המאמר הוא מתאר מקרים בהיסטוריה בהם פיצוי כספי שכזה התרחש, ומביא כדוגמה חיובית את כספי השילומים שישראל קיבלה מגרמניה על עוולות השואה. לצד תמיכה מתנועת BLM, הרעיון צבר פופולריות ואפילו הגיע לשימוע רשמי בקונגרס האמריקאי בהשתתפות קואוטס ודני גלובר (זו לא טעות, הפעם באמת מדובר בשחקן "מת לחיות" דני גלובר. אין קשר משפחתי לדונלד) שנועד לקדם הצעת חוק שתאפשר לממשל לחקור את נושא הפיצויים. החוק מעולם לא עבר, כי כנראה שאמריקה לא רוצה להסתכל על המסתורין שקברה בחצר. ראוי לציין שהמאמר הנ"ל, כמו גם אחד האירועים המתוארים בו (הטבח בטולסה של 1921), היוו השראה גם עבור העונה הראשונה בסדרה "השומרים".

(D). שם עבד: כחלק מתהליך הפשטת האנושיות, העבדים נשדדו משמות המקור האפריקאים, ובמקום זה קיבלו שמות שבעלי העבדים ידעו להתמודד איתם. דוגמה ספרותית מזוהה לכך אפשר למצוא בספר (ומאוחר יותר, גם במיני סדרה) "שורשים", אז העבד קונטה קינטה (כן, זה מקינג קונטה) מסרב לקבל על עצמו את השם טובי. דוגמה טלוויזיונית קרובה יותר לכך אפשר למצוא בפרק הראשון של העונה, אז הילד לקווריאס קיבל את השם לארי.

עם שחרורם מעבדות, רבים מהעבדים שמרו על שם העבד שלהם, ואף אימצו את שם המשפחה של האדם שממנו ברחו – מנהג שהיה נפוץ עוד בימי רומא העתיקה. לאורך השנים, ובמיוחד בתקופת התנועה לזכויות האדם, שם העבד הפך לסמל שממנו שחורים רבים ביקשו להיפטר – חלקם אימצו שמות משפחה בעלי משמעות חדשה (פרימן, למשל), בעוד שחלק בנו לעצמם זהות חדשה בשם חדש, נגיד מוחמד עלי (שנטש את קסיוס קליי) או מלקולם אקס (מלקום ליטל).

עם זאת, רוב האפרו-אמריקאים שמרו על שמם, ומסתובבים עד היום עם שם שמהווה אנדרטה לבעל העבדים של אבותיהם, כך שזה לא מקריות שלמרשל ושאניקווה יש את אותו שם המשפחה. מבחינה מסוימת, אפשר לומר הם אחים.

העונה השלישית של "אטלנטה" משודרת ברשת FX, שירות הסטרימינג Hulu בימי חמישי, ובכל יום שבת ב-yes קומדי ושירות ה-VOD עם תרגום. לריקאפ של כל הפרקים