לא הכל שחור ולבן, חוץ ממי שכן בפרק 9 של אטלנטה

פרק 9: Rich Wigga, Poor Wigga ("וויגה עשיר, וויגה עני")

*הריקאפ שלפניכם כולל ספויילרים לפרק התשיעי מהעונה השלישית של אטלנטה, כמו גם ספויילרים לפרקים שלפניו. אם זה מסוג הדברים שמפריעים לכם, תיסגרו על הזהות הגזעית שלכם ולכו לראות את הפרק לפני שאתם קוראים*

בעודנו דוהרים לעבר סיום העונה בשבוע הבא, הפרק התשיעי והאחרון בארבעת פרקי האנתולוגיה תפס אותי בהפתעה. כן אני יודע, להגיד על פרק מעונה הנוכחית שהוא מפתיע יהיה כמו להגיד על דריוס שהוא איש קצת תמוה, אבל בכל זאת, "Rich Wigga, Poor Wigga" היה בעיני לא רק פרק האנתולוגיה המוצלח מכל הארבעה, אלא אחד הפרקים הטובים והדחוסים של הסדרה כולה. יש הרבה מה לפרק סביב התמות המרכזיות של העונה – זהות גזעית, מעמדות, העיוורון הלבן, מתח תרבותי ופרופורמנס שחור, בין היתר.

זה מתחיל כבר משם הפרק, שמרפרר לשם הנובלה "אדם עשיר, אדם עני" של ארווין שואו, אבל בעיקר למילה וויגר (A – רפרנסים מופיעים בתחתית הטקסט). הפרק עצמו עוסק בנושא מעורר מחלוקת בקרב הקהילה השחורה – האנשים שנמצאים על קו המשווה שבין השחור ללבן, אלו שנולדו לזוגות מעורבים ובעיקר אלו שמסוגלים "לעבור" כאנשים לבנים. אם כך, הבחירה בצילום הפרק בצבעי שחור-לבן בלבד היא יותר מרק סמלית, היא פרקטית. כן, יש בה קריצה לנקודת המבט הייחודית של הפרוטגוניסט, שלאורך הפרק נע בין הצד הלבן לצד השחור שלו, אבל מבחינה מעשית הצילום מנטרל אצל הצופים חלק מהיכולת לזהות את צבעו, ולכן גם זהותו. למעשה, זו לא הפעם הראשונה שהנושא הבין גזעי הזה נידון ביצירה שמצולמת בשחור-לבן (B).

הפרק, שנכתב ובוים על ידי דונלד גלובר עצמו (ועוד נחזור לזה בסיום), נפתח דווקא עם בחירת צד די מובהקת. המצלמה סוקרת את חדרו של אהרון, שמיניסט מאטלנטה, שלפחות על פי חדרו מזדהה באופן מובהק כנער לבן –יש לו בובת פופ של ג'ון סנואו, מדליות בייסבול, פוסטר של הראפר-זמר פוסט מאלון (שידוע בתור אמן לבן שאימץ את התרבות השחורה, אבל אהוב בעיקר על לבנים), טי שירט ממופע הקומדיה של לוגן פול (טרול יוטיוב בלתי נסבל שהפך לכוכב), תמונות עם חבריו הלבנים ואפילו עותק ויינל של האלבום הרשמי הראשון של צ'יילדיש גמבינו, "Camp" – כולם מאפיינים של תרבות שאהובה על בן נוער בגילו של אהרון, אבל לא בהכרח אומצה על ידי הקהל השחור (מה שהופך את הופעתו של האלבום ההוא למשעשעת למדי).

אהרון שקוע במשחק וידאו שנקרא "להביור 2", שמזכיר משחקי ירי בגוף ראשון סטייל "קאונטר סטרייק", כולל החלפת העלבונות עם אנשים זרים לחלוטין דרך אוזנייה. עד עכשיו לא הייתה לנו סיבה לחשוד שאהרון הוא משהו אחר מבחור לבן גנרי, מה שהופך את מטר העלבונות הגזעני שהוא מקיא מהפה לדי מפתיע. אחרי שהוא צועק את מילת ה-N (ומכעיס את שותפיו למשחק) הוא מסיים עם עלבון גזעני שפל (קולות של קוף והפצרת "תאכל בננה") וקורס בתסכול לתוך הכרית. בפעול, התגובה הזו היא סתם דרכו לאוורר את התסכול מכך שחברתו התקבלה לקולג' ASC באריזונה, והוא – לפחות על פי מה שנרמז כרגע – לא ממש.

רק בסצנה הבאה, במהלך הנסיעה של אהרון עם אביו לבית הספר, אנחנו מגלים שהוא לא סתם עוד ילד לבן שאומר ניגה באינטרנט, אלא בן לאב שחור ואם לבנה (אגב, השחקן שמגלם אותו הוא בן לאם שחורה ואב לבן, ובעל השם הכי שחור מכל שחקני 'אטלנטה' –  טייריק ווית'רס). האופן שבו המידע נחשף מעניין גם הוא – אהרון בוהה בחוסר עניין מחוץ למכונית, מביט על העולם החיצון, ושומע דיווח ברדיו על נער שחור שנורה על ידי המשטרה בחמישה כדורים כי הם חשבו שהוא שולף אקדח, כשלמעשה הוא שלח את ידו לסלולרי (הייתי מביא את הרפרנס עליו הסיפור הזה מבוסס, אבל יש ליטרלי יותר מדי כאלה, כולל ילד בן 12).

אביו, שאנחנו עוד לא רואים, מנסה לנהל איתו את השיחה שכל הורה שחור מנהל עם בנו, אבל אהרון לא ממש מקשיב. "אני לא חושב שיש לי את הבעיה הזאת", הוא אומר. רק אז אנחנו רואים את אביו השחור עונה שאולי הוא מצליח לעבוד על החברים שלו בבית הספר שהוא לבן, "אבל אני יודע שיש לך את האף הגדול הזה. וזה לא מאמא שלך". אהרון בבירור אימץ את התרבות הלבנה – הוא לא חושף לחבריו את שורשיו השחורים, מתלבש כמו בחור לבן, מתנהג כמו בחור לבן, צורך תרבות כמו בחור לבן ויורה קללות גזעניות כמו בחור לבן. גם האופן שבו הוא מגיב לסיפור על הירי בנער מעיד על הצד בו אהרון בחר – האמירות ש"הוא בטח עשה משהו שהצדיק את זה" או "שוטרים תמיד אומרים 'עצור' קודם, פשוט תקשיבו" הן הדהוד של טענות שמרניות קלאסיות שנועדו להתעלם מהאלמנט הגזעני המובהק של ירי משטרתי בשחורים, לא בשונה מהאשמות קורבן אחרות שאנחנו מכירים בשנים האחרונות ("אם לא רצית את זה, למה התלבשת ככה?").

השיחה גולשת, כיאה לשיחה בין אב לבנו הנער, לדברים שהנער רוצה – שאבא יקנה לו מכונית לרגל סיום לימודיו ושימלא טפסים ללקיחת הלוואה ממשלתית (FAFSA) כדי לממן את הקולג' היקר שאהרון רוצה, אבל האבא מראה קצת מהאהבה הקשוחה שראינו כבר בפרק הראשון לעונה עם אימו של לקוואריוס. הוא לא הולך לעזור לו עם מימון הקולג', לא יקח שום הלוואה ובטח לא הולך לקנות לו מכונית. בסיום לימודיו, אהרון יכול לצפות לכל היותר לארוחה במסעדת הגולדן קוראל (מסעדת אכול כפי יכולתך פופולרית בג'ורג'יה ואהובה במיוחד על הקהילה השחורה באזור). יותר מזה, הוא מבהיר לו שעם סיום לימודיו, כדאי מאוד שהוא גם יתחיל לשלם שכר דירה או יעוף מהבית. זה קשוח, זה אפילו אכזרי, אבל כמו שלמדנו מלקווריאס בפרק הראשון – זו בדיוק סוג האהבה שיכולה להציל לו את החיים כגבר צעיר ושחור.

בבית הספר על שם סטונוול ג'קסון (גנרל קונפדרציה מפורסם ובעל עבדים שכן, באמת היו בתי ספר על שמו), אהרון נפגש עם חברתו קייט, לבנה כמעט במפגיע. אז מתחיל להתבהר למה אהרון כל כך חושש מחוסר היכולת שלו לשלם על הקולג', הוא פשוט פוחד שחברה שלו תעזוב אותו לטובת אחד מחבריו שיעברו איתה. אבל לפני שאהרון מספיק להתמודד עם הפחד, מערכת הכריזה קוראת לכל הסטודנטים להגיע לאסיפה שתציג את הגורם המערער של המציאות הזו – רוברט "שיי" לי, יורש ההון של אימפריית ה"מרכך השיער הורוד" (C) שהולך לשנות את חיי התלמידים בבית הספר. אוקי, לפחות את אלה של השחורים.

מעניין מאוד לראות איך אפיינו את דמותו של לי – הוא עולה על הבמה בבגדי קבלת תעודת הגמר, לא בדיוק לבוש שנהוג להגיע איתו לאסיפה סטנדרטית (הכבוד שמור לרוב ליום סיום הלימודים בקולג', אז אחד הבוגרים או אדם שהצליח מהסביבה מגיע לנאום). חוץ מזה, הוא יש לו שיר כניסה – "Hangin’ on a String" של ה-Loose Ends, שיר ארנ'בי אייטיזי למהדרין שבפעם האחרונה שעוד היה מגניב אנשים לבשו כריות כתפיים – והוא גם מלווה בשני חברים שאפשר לאפיין רק כ-O.G’s – אולד גנגסטה, כינוי לאפרו-אמריקאים מבוגרים שגדלו ברחובות, לרוב בעלי סטייל שכונה מזדקן וחוכמת חיים שאפשר להשיג, וליישם, רק ברחוב. בקיצור, מדובר בטיפוס מדור אחר. מעבר לכך, הוא מגולם על ידי קווין סמואלס, יוטיובר פופולרי מאטלנטה שהפך למוכר בזכות דעותיו המיושנות (ובעיקר, מיזוגניות). אה כן, והוא גם מת בשבוע שעבר, רגע לפני ששודר הפרומו לפרק בכיכובו.

בקיצור, מדובר בדמות שאנחנו לא אמורים לחבב, שריד מדור ישן. לי הגיע כדי לתרום סכום כסף נכבד לבית הספר ממנו בא, סוג של "השקע מחדש בשכונה שלך" שאלפרד פרסם בפרק 6 (באותו הפרק, אגב, הכרנו גם את האקטיביסט בהיר העור דמרקו, שחוטף עלבונות על גוון עורו). הוא כמובן ידרוש גם לשנות את שם בית הספר מ"בעל העבדים הדגנרט" לשם יותר הולם, זה של "אחד הגברים השחורים העשירים ביותר בצד הזה של מיסיסיפי" – השם שלו, כמובן. אבל חשוב מכך, הוא הולך לשלם את כל עלות לימודי הקולג' של תלמידי בית הספר… השחורים.

האקט שלו בהחלט מעורר את התגובה שהוא רצה. האופן שבו הוא מבשר על התרומה שלו, כולל פאוזה מספיק ארוכה (9 שניות על השעון) כדי לתת לכל הילדים הלבנים לשמוח, ולשבור את ליבם, מעידה שזו בחירה מכוונת. אפשר רק להניח מהבחירה הזו, לצד ההצהרה ש"לא תמיד היה לי טוב כאן", שהוא חווה בתיכון משבר על רקע הזהות השחורה שלו. או אולי, כמו שאפשר להסיק מהמשך הפרק, גזענות על רקע היותו יותר מדי שחור. אבל האדם הכי מעניין בחדר הוא זה שתקוע באמצע. אהרון יקירנו צוהל עם חבריו כששמע שכולם יקבלו שכר לימוד – הנה, נפתרה בעיית הקולג' שלו וקייט תישאר שלו – ואז מרצין כשהוא מבין שרק השחורים יקבלו (למרות שכל השחורים בבית הספר צוהלים אפילו יותר ממקודם). עד עכשיו הא נצמד לצד הלבן שלו כי זה הצד שהשתלם לו, שהביא לו מעמד חברתי ובת זוג ואת הפרווילגיה לא לחשוב על ירי משטרתי. עכשיו, לראשונה בחייו, הצד השחור הוא הצד שעומד להרוויח.

מחוץ לבית הספר, הילדים הלבנים שקועים במרמרת קשה. זה לא הוגן, זה מצדיק תביעה על הפליה, "זה מה שעשו לילדים שחורים בפיפטיז, נכון?". כן, הגזענות בפיפטיז התבטאה בעיקר בכך שהשחורים לא קיבלו שכר לימוד לקולג', ברור. חוץ מזה, למה בכלל צריך לעשות את זה אם יש להם כל כך הרבה תוכניות שתומכות בשחורים ודרכים לקבל קולג' חינם וזה ממש קל להיכנס לכל קולג' אם אתה שחור כי כל קולג' ירצה לתת לך "נסיעה חינם" רק כדי לשחק אצלם כדורסל או משהו (קייטי נזכרת שלחבר של חברה שלה קראו זאיון ווילסון..וויליאמ…סון – שם שהיא זכרה כי הוא בבירור לא חבר של חבר, אלא אחד משחקני ה-NBA הכי מפורסמים בליגת הקולג').

אהרון לעומת זאת לא ממש נכנס לדיבור הזה שמתעלם מגזענות ממסדית ואישית וכל הסיבות שיצרו את אותן תכניות, שמכונות לעיתים בשם הקצת עקום "אפליה מתקנת", או "העדפה מתקנת". הוא בעיקר מביט בקנאה בשמחה השחורה שמתפרצת בבית הספר בכל פינה, כולל כמה תלמידים שרוקדים על השולחן כאילו היו לקווריאס בהקרנה של "הפנתר השחור 2". במקום זה, הוא אומר להם שהוא הולך לדבר עם יועץ בית הספר על הלוואת ה-FAFSA. אולי הוא דובר אמת, אולי הוא משקר והולך לנסות את מזלו ולבקש את המלגה בשם החצי השחור שלו, אבל כך או כך, אהרון מוצא את עצמו נכנס לתוך סיטואציה יוצאת דופן, ומה שכנראה הפך להיות ברגע השוט הכי אהוב עלי בעונה.

השוט היפהפה הזה, שעוקב אחרי שלושה חללים בבית הספר בתנועת מצלמה רציפה לימין, מציג תמונה מוזרה – או שאולי צריך לומר, ציור עמוס פרטים שכל מבט בו מגלה רכיב נוסף. אנחנו למעשה רואים מגוון רחב של תלמידים ממגוון גזעים, רובם על איזה ספקטרום מיעוטי כזה או אחר, מנסים להתאמן בלהיות שחורים. הוא מתחיל עם מקהלת אקפלה שמבצעת את פנינת הארנ'בי הנשכחת מהניינטיז, "If I Ever Fall In Love" של ההרכב Shai (יש גם ביצוע מצוין של בויז טו מן) וממשיך למגוון קלישאות שחורות – אסייתי בחולצת וו טאנג קלאן שמבריש את שערו החלק במברשת אפרו, בחור שמנסה לרקוד ברייקדאנס, אחר עושה הליכת ירח ברקע, משקפי שמש, שרשראות זהב, צמות צמודות (ידוע גם בתור wave), בגדים רחבים ואפילו כדורסל צעצוע. כשהמצלמה מגיעה לאהרון, אפשר לראות מאחוריו צמד אסייתי מנסים לשחזר על רקע דגל ארה"ב את עטיפת האלבום האייקונית של "Stankonia", מאת אהובי אטלנטה, אאוטקאסט.

הפילנטרופ מעורר המחלוקת לי עורך אודישנים לזכאות למלגה, כפי שמסביר לאהרון הבחור ההודי עם הדו-ראג שמבקש ממנו "בדיקת wave" (כשבודקים שהצמות של חבר שלך לא פרומות). לי וצמד חבריו המבוגרים (אחד מהם בגילומו של הקומיקאי השחור המיתולוגי ג'ורג' וואלס) עומדים לקבוע מי שחור מספיק כדי להיכנס לקולג'. ההודי עם הדו-ראג מסביר לאהרון שהוא לא מאמין שהיותך ADOS [צאצא של עבדים, (D)] מזכה אותך אוטומטית בהגדרה שחור, אלא שהשחורוּת שלך נקבעת על בסיס ההיכרות שלך עם התרבות האפרו-אמריקאית. "מטורף, לא?" אומר לו הבחור ההודי שמנסה להיות שחור. עוד לפני שאהרון מחליט אם שווה לו לנסות, קולו של ג'ורג' וואלס קורא לו מבפנים, "היי אתה, רדבון". מעריצי דונלד גלובר/צ'יילדיש גמבינו בטח זוכרים שהמילה הזו, שמשמעותה אדם שחור בעל גוון עור בהיר, היא גם שמו של אחד השירים הטובים בקריירה שלו.

סצינת האודישן של אהרון הייתה אחת היפות בסדרה. ספוטלייט בודד מאיר ומבודד אותו על רקע שחור לגמרי, הוא מביט בחשש מעלה לעבר מועצת זקני השבט, שותים, מעשנים ושופטים להנאתם. הוא עובר בקושי אחת מצמד שאלות החימום שזרקו לו (בזכות ההצעה הלא אופיינית אך מסקרנת של לערבב הנסי עם רום) ואז צולל לערב רב מסחרר של שאלות בנוגע לניואנסים המזעריים ביותר בתרבות השחורה, בחלקן קלישאות.

השיפוט הזה הזכיר לי צמד מערכונים מבריקים של דייב שאפל: "I Know Black People" (שעשועון שבוחן את הידע של המתמודדים בתרבות אפרו-אמריקאית, כולל השאלה "מה זה בדונקהדונק?") ו-"The Racial Draft", שמחלק סלברטיז לקבוצות גזע על בסיס מאפיינים תרבותיים שאימצו (השחורים לקחו את טייגר וודס, האסייתים את הוו טאנג קלאן), ומעניין לראות שזו לא הפעם הראשונה שאטלנטה עוסקת בנושאים שכבר נחקרו בתכנית המערכונים המיתולוגית של שאפל.

יש בערך 30 רפרנסים שונים במהלך דקת המונטז' הנהדרת הזו, כך שאם אפרק אותן נישאר פה עד פרק הסיום, אבל כדאי לשים לב לאיזה סוג שאלות הוא נשאל – מתי התפרקה להקת דו-וואפ מהפיפטיז, לאן לקחת בן משפחה שיצא מהכלא, שאלות על סיטקומים שחורים מהאייטיז, איזה כרית מתאימה לשינה עם תוספות שיער, אתגרים כמו "תאיית את השם דנטה" (אני די בטוח שהוא גם ניסה לאיית לקווריאס בשלב מסוים) או "קח את העיפרון הזה ותעשה ביט על השולחן ההוא".

כלומר, השאלות והמשימות שנזרקות לעברו של אהרון הן מסוג מאוד מסוים של שחור – כזה שמגיע משכונה עניה, שצורך תרבות אפרו-אמריקאית ברובה, שמכיר את הרחוב ואת הדיונים והוויכוחים שנפוצים בו, וספציפית, בקרב O.G’s. כלומר, השחור שהם החליטו עליו זה רק מי שדומה להם. קשה לי להאמין, למשל, שאפרו-אמריקאי שגדל בעיר קטנה במונטנה ידע לענות על משהו מזה. האם זה הופך אותו לפחות שחור? בעיני המועצה מטעם עצמה, התשובה היא כן. גם אהרון לא עובר את המבחן, וברגע שהוא רק מנסה להתרעם ("אתם לא נותנים לי את המלגה רק כי אני בהיר עור?") ג'ורג' וואלס צועק עליו בזעם "אתה לבן" ("אוף-וייט", מתקן אותו חברו). כדי להעביר את הנקודה, הוא גם מוסיף "הוא הרגע אמר לך, שחורים בלבד". אוקי, עכשיו זה באמת קצת דומה למה שעשו לילדים שחורים בפיפטיז.

עם זאת, הזעם של וואלס לא לגמרי בלתי מוצדק. הוא מדייק בכך שהוא אומר שאין לו חברים שחורים (כי אז היו אומרים לו לא לנסות אפילו להיבחן) ומסיים בהאשמה הנוקבת "כמה זמן אתה משייט על הלבנוּת שלך?". וזה בדיוק מה שאהרון עשה, נצמד לצד הלבן מתוך נוחות, דוחק הצידה את הקשר לקהילה שממנה בא, או לפחות, חצי בא. ההאשמה הזו גם מגלה את הסיבה לכעס שאוחזים בו לא מעט אפרו-אמריקאים על חברי קהילתם הבהירים שיכולים להיחשב ללבנים אם רק יתעלמו מהקהילה שלהם. וכאילו כל הצעקות האלו לא היו מספיק, רוברט "שיי" לי אומר לאהרון שהוא מזכיר לו את קלרנס תומאס (E).

אהרון בבירור כועס. נו, מה הפלא? זו פעם ראשונה שהוא חווה על בשרו גזענות. הוא מאוורר את עצביו ליד אבא שלו, שלוקח את הסיפור באדישות. זה איש שכבר חווה בחייו אפליה אחת או שתיים, כפי שאפשר להבין מהעצה שנתן לו "זה חלק מלהיות שחור. לפעמים אתה לא מקבל את הדברים שאתה יודע שמגיע לך". אבל אהרון כבר לא מקשיב, הוא עסוק בלהתעצבן עכשיו על חברה שלו, שאלוהים אדירים, בחור שחור מגיב לה באינסטגרם. השיחה עם קייט לא הולכת כמו שהוא חשב, והיא תוקעת את המסמר האחרון באהרון כשאומרת לו שהיא מבינה שאין לו כסף לקולג', ולכן נפרדת ממנו. בפרפרזה על שירו של קניה ווסט, היא לא מתעסקת עם וויגה עני.

בעוד מונטז' בולט, שהזכיר לי בעיקר סרטים מצועצעים מהאייטיז, אהרון מקבל השראה לבנות להביור ממשחק המחשב שלו, ויוצא לנקום את נקמתו ולשרוף את בית הספר. אבל לפני שהוא מספיק להצית את שלט הניאון שנושא את שמו של רוברט לי, הוא פוגש סטודנט אחר, פליקס, גם הוא נדחה על ידי הועדה, גם הוא בנה להביור מתוך תסכול. "ההורים שלי מניגריה", מסביר פליקס, וכמובן שהוא לא נחשב שחור בעיני זקני השבט, הוא הרי בן למהגרים מאפריקה, לא אפרו-אמריקאי. בניגוד לצפוי, אהרון לא מזדהה עם פליקס, אלא דווקא מגונן על החלטתו של לי – "אתה לא באמת שחור. יש לך תרבות שלמה לשאוב ממנה", מבטא אהרון את תפיסתו על שחורוּת.

פליקס מוחה. מבחינתו, צבע עורו כהה יותר, אז הוא שחור יותר. לאהרון, שעובר כלבן, יש כמה פרווילגיות שלפליק אין. "הייתי צריך לקחת לכאן את האוטובוס ולהרכיב את החרא הזה ליד פח אפשר. אתה פשוט צעדת לכאן, מול כולם". הויכוח מתדרדר לעלבונות, ושוב אהרון פונה ישר להערה הגזענית הנמוכה ביותר, בדיחה על זה שפליקס כבר נראה שרוף. זה כבר מצית קרב להביורים – תודו שלא ציפיתם לראות דבר כזה באטלנטה – בין כותלי בית הספר (שבאמת מזכירים את הסביבה שנראתה מוקדם יותר במשחק המחשב).

לבסוף פליקס הוא זה שמוצא את העמדה הנכונה לארוב בה (איפה שהילדים השחורים אוכלים, פינה שאהרון היה מכיר אם היה מתחבר כמו פליקס עם שאר הילדים השחורים), אבל לפני שהוא מצליח להבעיר את הנער החצוי, הוא נורה על ידי שוטר, שרק אחרי שפגע צועק "עצור". זה כמובן משלים מעגל עם הערתו השמרנית של אהרון מהנסיעה במכונית, "שוטרים תמיד אומרים 'עצור' קודם, פשוט תקשיבו". זה אולי נכון, אבל רק אם אתה עובר כלבן.

פליקס, לעומת זאת, מועלה עם פציעתו לדרגת שחור – רוברט לי מגיע לזירת הפשע, ואומר לפליקס ש"לחטוף ירייה על ידי המשטרה זה הדבר הכי שחור שמישהו יכול לעשות. לכן הוא ישלם לו את שכר הלימודים, את החשבון הרפואי ואפילו מבקש מהפרמדיקים לוודא שהוא שורד. "קחו אותו לגריידי הלבן" (F), הוא מזכיר, לפני שמשחד אותם בכמה שטרות שירש מאבא שלו (שזה, אגב, הדבר הלבן ביותר שמישהו יכול לעשות). אהרון אולי לא נורה כי הוא לא נראה שחור, אבל הוא נעצר, כי הוא בכל זאת חצי שחור. סתם, הוא בא עם להביור לבית הספר, נראה לי שגם ילד לבן היה נעצר על מקרה כזה. ממושבו בניידת, הוא רואה (שוב) את השחור ממנו מרוויח.

שנה אחר כך, אנחנו פוגשים את אהרון החדש. לקולג' הוא לא הלך, אז הוא הפך למוכר בחנות מוצרי אלקטרוניקה סטייל בסט-ביי, אבל נראה שהוא הרבה יותר נוח בעור של עצמו, ואני לא הולך להשתמש פסוק התנ"כי הגזעני ההוא, אז רק אגיד שהפך נמר חבורברותיו. אהרון החדש עוטה עגילי יהלום ושרשרת כסף עבה, קיצץ את שערו החלק עם פס מסוגנן בצד (אותו הוא מבריש באינטנסיביות, כאילו יצמח שם פתאום אפרו), מדבר בקול נמוך יותר ובאופן כללי, התמלא בסוואג. זה מצחיק, אבל העובדה שהשחור לבן מנטרל את הצבע האמיתי שלו גורם לו הופכת את המהפך למעניין יותר – הוא באמת נראה שחור יותר, מה שרק מצדיק את הטענה ששחור זה גם תרבות, ולא רק צבע. הפעם כשהוא אומר את מילת ה-N זה לא כעלבון, אלא ככינוי חיבה. מרגע שהבין שהצד השחור שלו הפך להיות זה שמשתלם לו יותר, הוא אימץ אותו במלואו, והפך לשחור במפגיע.

את הסטייל והאנרגיה החדשה שלו הוא מנצל, איך לא, כדי לפלרטט עם בחורה שחורה כשלפתע מפתיעה אותו קייט, חברתו לשעבר. הפעם הוא בעל הכח, מתעלם ממנה עד מסיים את השיחה עם הבחורה השחורה, ואז מנהל איתה סמול טוק מביך, חסר אכפתיות. רק כשהיא מסתובבת ללכת הוא עוצר אותה בשאלה – "אני יכול להיות כנה איתך?", שואל ואז בוחן אותה מלמטה למעלה. "מעולם לא נמשכתי אליך כל כך בכל חיי", פיק אפ ליין סליזי שהצליח לעבוד על קייטי המסמיקה. הוא מסובב את פניו למצלמה, מחייך, ואז הפריים קופא על רקע צלילי "Hangin’ on a String", אותו שיר איתו נכנס לאספה רוברט "שיי" לי.

יש הרבה דרכים לפרש את הפריים הקורץ לקהל הזה. היו מי שראו אותו בתור אמירה על היכולת הזיקתית של אלו שחצויים למצוא את המקום שהכי משרת את טובתם האישית, אחרים הבינו אותו בתור "היי, אנחנו אולי שחורים אבל הנשים הלבנות שלכם עדיין יהיו שלנו", כאילו עכשיו אהרון מושך את קייט יותר. אני ראיתי אותו דווקא בתור סיום שמשחק על קלישאת סרטי האייטיז שאהבו להשאיר סוף פתוח, שגם כאשר הפרוטוגניסט לא השיג את מבוקשו, רומז שזה לא סוף הסיפור, ובעצם הוא זה שניצח. איך שלא תקראו אותה, הקריצה הזו בהחלט רומזת שהתרבות השחורה היא שתמיד מנצחת בסוף בקרב על הקוּליוּת.

עם סיום הפרק קשה שלא להרהר מה הייתה המסקנה המלאה שלו, אבל אני חושב שלמעשה לא הייתה מסקנה נחרצת, וזה בדיוק מה שאני אוהב בו. יש בו דיון על בדלנות פנימית וריבים פנימיים בין קבוצות של שחורים שונים באמריקה (נושא שנבחן היטב גם בשיר Complexion (A Zulu Love) של קנדריק לאמאר), מחשבות על בחירת הצדדים של אנשים שנולדו ליותר מגזע אחד (דיון שרלוונטי גם לישראל, עם המון אנשים שגדלו בבית אשכנזי ומזרחי כאחד) ובעיקר מחשבות על מגדיר אדם כשחור – האם זה צבע עורו? השושלת הגנטית? התרבות בה גדול? או אולי זה בכלל שהמשטרה יורה בך לפני שהם צועקים "עצור"?

מעניין מאוד לקרוא את הפרק הזה מתוך פרספקטיבה שזה ככל הנראה אחד הפרקים היותר אישיים של דונלד גלובר, שגם כתב וגם ביים באופן נפלא את הפרק. גלובר סיפר בעבר לא פעם, בריאיונות ובסטנדאפ שלו, שהוא מרגיש לא מספיק שחור בשביל הקהילה השחורה. הוא גדל בבית של עדי יהווה, היה חנון קומיקס, חי עם בת זוג לבנה, ילד "מוזר" (כשם ספיישל הסטנדאפ היחיד שלו) שלא הרגיש שהקהילה ממנה הגיעה מקבלת אותו. אם כך, נראה שיותר מהכל, הפרק הזה עוסק במחשבותיו של גלובר על השחורות שלו עצמו ביחס לסביבתו, והציפיות ממה זה אומר להיות שחור.

ובשבוע הבא אנחנו מגיעים לפרק הסיום. זה קצת מוזר לנסות ולהעריך מה יהיה שם, בעיקר כי כל העונה הזו מפוזרת בכל מקום, עם פרקי האנתולוגיה מנותקי ההקשר והפרקים המוזרים לכשעצמם, וגם מה לעזאזל קרה לסוקס? אם כי נראה שלפחות לתעלומה אחת יהיה פיתרון, שכן הפרומו לפרק הבא (שנקרא "Tarrare". תגגלו את השם, מבטיח שזה יעורר לכם את הסקרנות) מציג את ואן, כך שאפשר לצפות שלכל הפחות, נקבל תשובה מסוימת לשימוש המאוד מינימליסטי ומוזר שלה העונה (אם כי עלה בי החשש שלא נראה אף אחד מחברי הקאסט האחרים). להזכירכם, בראשית העונה עוד דיברו על כך שהיא המפתח להבנתה, אבל מאז הפרק השני היא בעיקר מרחפת כמו רוח רפאים. האם התשובה תהיה מספקת? עם אטלנטה, באמת שקשה לדעת, אבל כיף לחכות כדי לגלות.

סוף דבר

על מה דונלד מהרהר: על מה מגדיר אדם בתור שחור, על בדלנות שחורה ועל נזקי להביורים. סתם, ברור שגזענות.

שיר הסיום: "Hangin’ on a String" של ה-Loose Ends, 1985. הלוס אנדס היו הרכב ארנ'בי בריטי שפעל במהלך שנות ה-80 שהיו ההרכב הבריטי הראשון שגם הצליח להגיע למקום הראשון בטבלת שירי הארנ'בי של בילבורד בארה"ב, עם השיר הזה בדיוק.

בפועל מדובר בשיר מצועצע למדי, כולל תופי רולנד 808 (מכונת תופים מתולוגית שהפכה לאבן דרך בתרבות ההיפ הופ, ובמוזיקה בכלל), סינתיסייזרים נוצצים וסאונד רובוטי מסוים. מעבר לסאונד שמאפיין את גילו ותפיסותיו המיושנות של רוברט לי, המילים של השיר מדברות על אדם שמחכה לתשובה ממושא אהבה, ש"משאיר אותו תלוי על חוט". בסיומו שואל הזמר "הם אני הצעצוע שלך?", מה שמרמז שעבורם (רוברט לי באסיפה, אהרון בשוט הסיום) כמעט ומדובר בסוג של משחק, או אפילו הטרלה מתוחכמת.

רפרנסים

(A). וויגה (או וויגר): המילה הזו, הלחם של המילים "White" ו-"Nigga", מתייחס ללבנים שמאמצים תרבות שחורה, ולרוב, סטריאוטיפים שחורים. המונח נחשב לעלבון גם מצד לבנים וגם מצד שחורים, מכיוון שהוא טומן בחובו גם את הרמיזה שמדובר באקט של העמדת פנים, של אדם שרוצה להיאחז בתרבות שלא שלו.

בהקשר של הפרק, זה קצת אכזרי לקרוא לאהרון וויגה – הוא בכל זאת חצי שחור – אבל העמדת הפנים של הסוף ובעיקר האופן בו יתפסו אותו חבריו (ואולי גם קייט) עשוי להיות ככזה. מעבר לכך, זה רק מדגיש שלמרות שיש לו מוביליות גזעית שמאפשרת לו לעבור מלבן לשחור, במוביליות חברתית שתאפשר להעביר אותו מעני לעשיר הוא דווקא לא זכה. לבן זה איפה שאתה, ומתי שאתה.

(B). אפרו-אמריקאים ש"עוברים" וצילם בשחור-לבן: לאורך ההיסטוריה האפרו-אמריקאית ישנו מתח מתמשך בין שחורים בעלי גוון עור כהה לכאלה בעלי עור בהיר. הסיבות לכך מגוונות, וכרגיל, מתחילות שוב בנזקים של ימי העבדות. עבדים בהירי עור, אשר לרוב נולדו כתוצאה מאונס של נשים שחורות על ידי בעלי העבדים שלהן, קיבלו פרווילגיות יחודיות, ולרוב זכו לקבל עבודות קלות יותר בתוך הבית ("עבדי בית"), בניגוד לעבדים כהים יותר שנשלחו לעבודות בשדה ("עבדי שדה").

בעלי העבדים האמינו שעבדים בעלי עור בהיר התאימו לעבודות יותר "אינטליגנטיות" (בישול, טיפול בילדים וטיפוח הבית), מה שיצר את הבסיס למתיחות בין הגוונים. ההפרדה גם יצרה סטריאוטיפים שהפלו את הכהים מאחיהם הבהירים. הסטריאוטיפים האלו שרדו עד היום, וגם בחברה המודרנית נפוץ יותר לראות כוכבי קולנוע שחורים בעלי עור בהיר ותווים אירופאים מאשר כאלו בעלי עור כהה, וזה רק אספקט אחד בהם הכהים יותר מופלים.

מעבר לכך, לאורך השנים שחורים שהיו מספיק בהירים כדי "לעבור בתור לבנים" (כלומר, שהציבור לא ידע שהם בכלל שחורים, אלא יחשוב שהם לבנים בעלי עור שזוף/מעט כהה) נטו לעמוד באותה צומת מבלבלת בה אהרון נמצא, ולעיתים לנצל את הסיטואציה כדי לזכות למעמד אנושי יותר. אירועים כאלה נחקרו במספר סרטים – החל מ-"צללים" ו-"חיקוי לחיים" (שניהם מ-1959) ועד ל-"Passing" מהשנה שעברה – שבמקרים רבים מצולמים בשחור לבן, בין היתר כדי לספק את אותו אפקט מטשטש צבע שמאפיין גם את הפרק הזה.

(C). מרכך השיער הורוד: מותג מרכך השיר הורוד, הידוע גם בתור מרכך השיער של Luster, הוא מוצר פופולרי במיוחד בקרב אפרו-אמריקאים (בעיקר נשים שחורות), ונחשב לכזה שנמצא בכל בית שחור. מענין לציין את העובדה שרוברט לי ירש את הונו ממוצר שמתעסק בשיער אפרו-אמריקאי, רכיב מאפיין בתעשייה נדירה שמיועדת לצריכה על ידי קהל אפרו-אמריקאי בלבד, ובמקרים רבים, גם מיוצרת על ידי חברות בבעלות של אפרו-אמריקאים.

(D). ADOS: ראשי תיבות של American Descendants of Slavery, כלומר צאצא אמריקאי של עבדים, הוא מונח שנולד לפני כשש שנים על ידי עוזר פוליטי ועורכת דין כחלק מתנועה חברתית שהתאגדה סביב ההאשטאג ADOS. עיקרה של התנועה הקטנה אך הרועשת (לפי הערכת הניו יורק טיימס, מדובר לכל היותר בכמה אלפים) עוסק בהפרדה של צאצאי עבדים באמריקה לשחורים "אחרים", בעיקר כאלו שנולדו למהגרים מאפריקה או האיים הקריביים. התנועה גורסת שמכיוון שהעבדות הייתה הנזק המשמעותי לשחורים, תכניות של העדפה מתקנת צריכות לתעדף אותם, ואף תומכים בקבלת תשלום פיצוי על תקופת העבדות.

באופן טבעי, הרעיון שעומד מאחרי התנועה מייצר קרע מסוים בקרב הקהילה השחורה, כשחשוב לציין שרוב כמעט מוחלט של אפרו-אמריקאים (כולל כאלו שירוויחו מכך) לא תומך בהעדפה לצאצאי עבדים. בהקשר הפרק, כמו שציין הבחור ההודי, לי לא מאמין שהיותך ADOS מספק הוכחה להיותך שחור, אלא רואה צבע בתור הבניה חברתית ותרבותית.

(E). קלרנס תומאס: שופט בית המשפט העליון האמריקאי, השחור השני בלבד בהיסטוריה שכיהן בתפקיד, שנכון להיום הפך לשופט הותיק, והשמרן מכולם. הוא זכור בעיקר בתור השופט שבמהלך השימוע לאישורו לתפקיד הנכבד ב-1991, הואשם על ידי עורכת דין בשם אניטה היל בהטרדה מינית בימים בהם אמריקה והעולם כולו עוד לא הבין את המושג, אירוע שהקדים את מהפיכת מי טו בעשרות שנים, והטיל אור על נושא הטרדות מיניות במקום העבודה. למרות עדותה של היל, תומאס קיבל את התפקיד החשוב והפך לנציג רפובליקני נוקשה שמצביע באופן כמעט קבוע לפי קו מפלגתו הפולטית.

בקרב הקהילה השחורה, תומאס הפך לדמות מעוררת מחלוקת ונחשב בקרב רבים כ"בוגד", ולפיכך גם מכונה בפי השופטים של אטלנטה "לבן". הוא החל את הקריירה הפוליטית שלו דווקא כאקטיביסט פוליטי בקרב תנועות מחאה שחורות במהלך שנות השישים והשבעים, אך במהרה אימץ עמדה ליברטריאנית שמרנית, בהשראת איין ראנד, והצביע לא פעם לטובת חוקים שפוגעים או מתעלמים מקהילות מוחלשות, כולל הקהילה האפרו-אמריקאית. סיבה נוספת שתומאס מעורר מחלוקת, ופרט מעניין בהקשר של הפרק, היא שהוא מתנגד קולני להעדפה מתקנת, למרות שאת התואר שלו באוניברסיטת ייל הוא השיג בעזרת תוכנית שכזו.

(F). גריידי הלבן, גריידי השחור: בית החולים גריידי (Grady Memorial Hospital) הוא בית החולים הציבורי החמישי בגודלו באטלנטה. הוא אחד מבתי החולים הגדולים ביותר שהוקמו בתקופת ההפרדה, כך שכבר עם בנייתו הוא יוצר במחשבה שישרת גם שחורים וגם לבנים, אבל בנפרד.

צמד האגפים שפונים לחזית הבניין ולעבר העיר אטלנטה, A ו-B, יועדו למטופלים לבנים, בעוד שצמד האגפים שפונה לכביש המהיר ואל מחוץ לעיר, C ו-D, יועד לשחורים בלבד. למרות שהחלקים מחוברים במסדרון (אגף E), ההפרדה היותר מסמלית נשארה בזיכרונם של תושבים אפרו-אמריקים רבים, שעדיין מכנים את הבניין ברבים, "הגריידים". בפועל, בית החולים כבר לא מופרד מזה שנים רבות, אבל הזיכרון נשאר, כפי שאפשר להבין מהבקשה של לי לשלוח את פליקס לבית החולים הלבן.

העונה השלישית של "אטלנטה" משודרת ברשת FX, שירות הסטרימינג Hulu בימי חמישי, ובכל יום שבת ב-yes קומדי ושירות ה-VOD עם תרגום. לריקאפ של כל הפרקים