האיש במראה וליאם ניסן הלבן בפרק 5 של אטלנטה

פרק 4: "Cancer Attack" ("התקפת סרטן")

הריקאפ שלפניכם כולל ספויילרים לפרק החמישי מהעונה השלישית של אטלנטה, כמו גם ספויילרים לפרקים שלפניו. אם זה מסוג הדברים שמפריעים לכם זה הזמן לרוץ ולהשלים. אבל אל תשכחו לחזור ולקרוא כי איך עוד תדעו מה לעזאזל קורה עם פייפר בוי?

לצד כל הדברים המוזרים והמשעשעים שהעונה השלישית של אטלנטה הביאה עימה, אחד המוזרים והמשעשעים מכולם הוא אספקט שאני לא בטוח שרבים שמו לב אליו – תקצירי הפרקים. ראיתי כמה מגופי השידור מנסים לתרגם ללא הצלחה יתרה את המשפטים הקצרים והתמוהים שמלווים כל פרק, אבל נדמה לי שרוח הדברים קצת אובדת בתרגום. לכן אני ממליץ בחום לחפש את התקציר של כל פרק בשפת המקור, שנכתב מנקודת מבט של אדם אנונימי שצופה בפרק ומגיב על האירועים במשפט קצר (אגב, גם בעונות הקודמות). הנה, לדוגמה, התקציר הפרק הנוכחי: "Sometimes shows just be over my head acting fake deep. Where's the poop jokes?".

ובכן, בפרק הזה בהחלט קיבלנו בדיחת קקי (טובה!), וגם הרפתקה באולם הופעות בודפשטי רדוף רוחות, וגם פרק בקבוק שמתמקד בחקירת פשע שמתגלה כחקירה עצמית. "עיניים על פייפר בוי", פוקד ארן באוזניה עם פתיחתו, וזה בדיוק מה שהפרק הזה עושה בנכלוליות אופיינית לסדרה – העינים מופנות לפייפרבוי, ובוגרי העונות הקודמות כבר יודעים שכאשר מדובר בפרק שמתמקד בפייפר בוי/אל, אפשר לצפות לצלילה אינטרוספקטיבית לדואליות של תהילה/יצירה.

הפעם הקודמת שראינו פרק שכזה היתה בפרק השמיני של העונה הקודמת, "Woods" – אז הנושא היה הדיכאון של אל אחרי מות אימו והרצון שלו לצאת מהצד השני של היער כדי לקבל את התהילה שחיפש בדמות תמונה עם מעריץ. הפעם אל כבר נמצא במקום אחר. לאורך העונה הנוכחית אנחנו רואים אותו די נהנה מהתהילה, מקבל את המקום שלו ככוכב בינלאומי – זורק שטרות על מעריצים, מתחכך עם מליארדרים, עושה שלישיות (או לפחות מנסה) – ובמקביל, עדיין מרגיש טיפה אבוד בעצמו כמו כל הדמווית הראשיות. בהתאם, הפרק הזה עוסק בעיקרו בניתוק שלו מהמוזיקה, מהיצירה, ובדרך חזרה אל אליה ולעצמו.

אחרי סיקוונס פתיחה קצרצר בו אנחנו רואים איך ארן מנהל את העניינים (ועדיין נעצר על ידי השומר לבדיקה יסודית של אישור הכניסה, חוויה שהבחור שהביא קפה לא זכה לה), אנחנו מתחילים את ההרפתקה בדרך די קלאסית – מפה נפרשת על שולחן שנוקה מחפציו בתנועת יד מהירה. דריוס מצא את תרשימי אולם ההופעות ורוצה לחפש רוחות בחדרים הסודיים של המבנה. "אומרים שהוא רדוף", הוא מסביר – שזה כידוע, הנושא החוזר של העונה – אבל אל מזכיר את הפעם האחרונה שדריוס חשב שהוא ראה רוח רפאים, ברייב במילווקי (A – רפרנסים מופיעים בתחתית הריקאפ). "אמרתי לך, זו היתה רוח רפאים שראיתי", אומר דריוס. "ניגה, זו היתה ההשתקפות שלך", עונה אל.

ואז, כמו רוח רפאים שחזרה לרדוף את גיברנו, נכנס לחדר סוקס, הבחור הלבן בעל קו השיער המופרע מהפרק השלישי, המסיבה אצל פרננדו. מעניין מאוד לבחון את ההתנהגות של סוקס כבר מהרגע הזה במהלך הפרק עם מה שאנחנו יודעים בדיעבד – שהוא זה שגנב את הטלפון של אל. השאלה שעולה היא למה הוא בכלל הצטרף לטור אחרי הבלגן לו גרם באותה המסיבה, אבל ראוי לציין שהוא אמר לדריוס שהוא כבר עבד בטור של ריהאנה, אז אפשר להניח שהחיבור אכן מקצועי, בדרך כזו או אחרת.

סוקס מציע לאל ודריוס לצאת אחרי למועדון חשפנות, אבל השניים לועגים לרעיון בחיקוי ממש מצחיק של במועדון חשפנות בריטים ("זה מאה פאונד כדי להיכנס, ואין לנו ציצים"). יכול מאוד להיות שזה הרגע שעצבן את סוקס והוביל אותו לגניבת הטלפון, הוא בהחלט מרגיש לא בנח עם הבדיחה, למרות שהוא צוחק יחד איתם. זו לא פעם ראשונה שמועדון חשפנות מופיע באטלנטה (זכור במיחד הדי.ג'יי שדרש מארן, דרך הרמקולים, לתת טיפ לחשפנית) ולא בכדי – מועדוני החשפנות של אטלנטה הם אחד מהמאפיינים החשובים של העיר (B).

ארן, לעומת סוקס, מקצוען יותר מלשדל למועדוני חשפנות. הוא דואג לכוכב פייפר בוי, להתנהלות התקינה של ההופעה, ואפילו למפגש שאורגן עם הילד חולה הסרטן (הוא גם דואג לואן, שלא נראה מאז המסיבה אצל פרננדו, לפני 6 ימים. הפעם התמונה עם המעריץ הצעיר הגיעה על פתיחת הפרק (פייפר בוי אפילו נותן לו במתנה בקבוק האנסי ווייט לדרך) שאחריה ארן והכוכב נשארים לבדרם בחדר.

בשוט יפהפה שמראה את הניתוק בינהם, ארן צופה כל בקשה של פייפר בוי, מגיש לו את המגבת עוד לפני שביקש, מסביר לו שהוא בעצם רק צמא וכשהכוכב, בן דודו של ארן, שואל אותו מה שלומו, המנהל פשוט עונה "עסוק". האירוניה היא שאם ארן רק היה מקשיב לבן דוד, דואג לאל במקום לפייפר בוי, אם היה חבר ולא מנהל – כל הבלגאן הזה לא היה קורה. אל בכלל רצה לשאול את ארן אם הטלפון שלו אצלו, אבל ארן קטע אותו ופשוט הגיש לו מגבת. הוא היה עסוק מדי עבורו, תרתי משמע. אל, ופייפר בוי, נשאר לבדו בחדר, לא ממש יודע במה להעסיק את עצמו בלי הסחת הדעת של הטלפון.

אנחנו לא מספיקים להעמיק בזה מכיוון שההופעה עומדת להתחיל. דריוס מסייע לפייפר בוי לשאת תפילת טרום הופעה קטנה בסגנונו של DMX ז"ל (C), ואחרי ביקור מפתיע מאדם שצועק בהתלהבות יתר על הבמה (זה ויילי, אליו נשוב אח"כ) פייפר בוי עולה להופיע. למעשה, זו פעם ראשונה מזה 6 שנים שאנחנו שומעים שיר של פייפר בוי, והסצינה בה דריוס רוקד בזמן שארן ממלמל מתחת לשפה את המילים לשיר ("כל מה שאני רוצה זה כבוד") לא רק קורעת, אלא גם פוטנציאל למם נפלא. השיר עצמו, אגב, הוא שיר אמיתי של הראפר Steve G. Lover, הידוע גם בתור סטיבן גלובר, אחיו הקטן של דונלד. סטיבן הוא גם אחד מהכותבים בסדרה (הוא כתב 8 מתוך 20 הפרקים בשתי העונות הראשונות) ומי שנתן את קולו בעבר ללהיט הראשון של פייפר בוי. לשיר המלא שנשמע בפרק הזה, "ג'נספורט", תוכלו להאזין ממש כאן:

ההרפתקה שדריוס הריח מוקדם יותר התחילה אחרי ההופעה, ולמרבה צערו, היא לא קשורה למפה שלו, שהולכת ומתבלה ככל שהפרק מתקדם. החבורה מגלה שהטלפון נלקח, וכשארן מגיע לנהל את העניינים – כמנהל, לא כחבר – הוא שואל את פייפר בוי את השאלה המובנת מאליו של "איפה ראית אותו בפעם האחרונה", ואל נזכר שזה היה לפני שהילד חולה הסרטן ביקר (למעשה, בסיום הביקור של הילד אפשר לראות את אל מחפש במבט לשניה את הטלפון).

"יש משהו מוזר בנוגע לילד הזה", אומר סוקס ומפנה את החשדות לכיוונו, מה שמוביל לאחת הסצינות המצחיקות של העונה – הילדמובהל לבית החולים מכיוון שהיתה לו "התקפת סרטן" (מה שנשמע כמו שקר ברור), וארן עוצר אותו כדי לחפש על גופו (גם מתחת לכובע הגרב) את הטלפון. העובדה שהילד בעל המבטא ההונגרי הכבד מתנהג בהירואיות דרמטית ("אם זה בשביל פייפר בוי, אני רוצה לעזור") רק הופכת את הרגע ליותר מביך עבור ארן, ומצחיק עבורנו.

בחזרה בחדר האמנים, אנחנו מבינים שזה פחות בנוגע לטלפון, ויותר בנוגע למה שבתוכו (כי אל לא מגבה כלום בעצת דריוס). סוקס מעלה את הסברה שזה אולי הבחור שראו על הבמה לפני ההופעה, וכולם מבינים שהם בעצם לא יודעים מי זה היה – האם הוא מנהל במה? שליח? הקייטרינג? ארן ניגש למנהל המקום המבוגר פולק, אבל חוזר עם יותר שאלות מתשובות. למרות שהוא טוען שמדובר בויילי, האחיין שלו, נראה שפולק לא בדיוק יודע להגיד למה הסתובב מאחורי הקלעים, או אפילו את מספר הטלפון שלו. זה נהיה אפילו מוזר יותר כשארן מוצא את מסמך קורות החיים של ויילי על השולחן של פולק, כולל מספר הטלפון. זה די ברור שכבר בשלב הזה אנחנו אמורים לחשוד שויילי הוא למעשה רוח הרפאים שדריוס מחפש.

שיחת הטלפון עם ויילי לא הולכת כמתוכנן, בעיקר כי סוקס מתפוצץ בעצבים, מאיים להרוג אותו אם הוא לא חוזר לאולם וצועק שהוא "ליאם ניסן הלבן". העמדת הפנים המוגזמת הזה, שבבירור נועדה להדוף מעליו כל חשד שהוא הגנב האמיתי, מזכירה את הפרופורמנס הכועס שלו מהמסיבה – אז העמיד פנים שהוא כועס על ההערה הקטנה של הבחורה אסייתית לדריוס, עכשיו מעמיד פנים שהוא כועס על גנב הטלפון. בשני המקריפ, סוקס הוא המנוע לבלאגן, ויכול להיות שמצאנו את האנטגוניסט של העונה, או לפחות סוכן הכאוס שנכנס לקבוצה, ומפרק אותה מבפנים, ממש כמו התקפת סרטן.

ויילי, בכל אופן, החליט לחזור לאולם, ולא בזכות הצעקות של סוקס, אלא כי רצה לפגוש את פייפר בוי ולא היה מוכן לוותר על ההזדמנות, גם אל מול הסכנה (ואולי ההתרגשות?) שאולי ימות מידיו של הראפר. ויילי, בגילומו של סמואל בלנקין (שחקן בריטי שתפקידו ההמשמעותי ביותר עד היום היה כבנו של דראקו מאלפוי במחזה "הארי פוטר והילד המקולל"), הוא בחור לבן, שדוף וגמלוני בן 19 או 32, תלוי את מי שואלים.

הוא מתנהג מוזר, "ממצמץ כל חמש דקות על השעון" לפי דריוס, עונה על שאלות בהשתהות או הסתה מהנושא, וההרגשה באופן כללי היא שהוא משחק איתם משחקי מוח מעוותים. בדיעבד אנחנו יודעים שהוא ניסה להיות נחמד בדרכו המוזרה – הוא שואל אותם איך השהות שלהם בבודפסט, מתעניין בשלומו של פייפר בוי, שואל אותו על מה הוא חולם – אבל אני חייב להודות שבזמן אמת, למרות שהיה ברור לי שמדובר ברד הרינג, היה קשה מאוד שלא לחשוד בויילי.

זה הפך לנכון פי כמה ברגע שאל מספר שדיבורי החלום של ויילי על שברולט עם גג מרובע ועל קוצים של ורד הם למעשה מסר מוצפן שיועד לאלפרד – זו המכונית עליה חלם כנער, והורד הוא רוז, בת הזוג שבגדה בו. "ריפראפתי על זה בשירים מוקדמים שלא שוחררו. זה היה על הטלפון שלי", אומר אל, מה שגורם להם (ולנו) להסיק שהוא בהחלט גנב את הטלפון. בדיעבד, כשאנחנו יודעים שהטלפון מעולם לא היה בידיו, עצם העובדה שהוא ידע את הפרטים האישיים על אל אמור – שוב – להטות את הכף לעבר היותו רוח רפאים.

בהמשך החקירה המאולתרת ארן ואל מחליטים לשחק שוטר טוב, שוטר רע (ושוטר מדוכא, מסכן דריוס), אבל ויילי מנטרל את התרגיל בשתי תקטיקות מעניינות – את השוטר הטוב (הרעיון של ארן בנוגע למה זה שוטר טוב: להביא קולה) הוא מנפנף עם שאלה אישית בנוגע להיותו בעל מבטא אחר, או בעל "קול לבן" (D). השימוש בקלישאות חקירה – שוטר רע/שוטר טוב, הסיגריה שויילי בכלל לא מעשן – מגיע לשיא עם הבקשה שלו לשיחת הטלפון האחת ("אין לי טלפון", הוא מסביר, למרות שקודם שוחח איתם בטלפון), שויילי מנצל כדי לדקלם את המספר של פייפר בוי. אז מתעורר השוטר הרע, שויילי מנטרל בעזרת תנועת מעיים צווחנית ולפי התגובות, גם עם ריח נלווה. ותודה על בדיחת הקקי.

במסדרון סוקס מספר שהוא בדק את הכתובת שהיתה בקורות חיים וגילה שזה המטה של להקת הקרקס סירק דה סוליי, כלומר עוד משחקי מוח. אני מאמין שגם זה היה חלק מהתרגיל של סוקס להמשיך את הכאוס, אבל הרגע המעניין יותר מגיע כשהוא אומר "אני יכול להרוג את הני-", וכמעט פולט את מילת ה-נ' הטעונה. זה מעניין, כי מדובר באדם שרק לפני שישה ימים, במסיבה, התרעם על רמיזה גזענית ושיחק את תפקיד בן הברית הלבן באופן מוקצן. עכשיו הוא כמעט פולט קללה גזענית ליד הגיבורים, מה שמראה עד כמה באמת אכפת לו מהערות גזעניות.

ארן ופייפר בוי מנסים טקטיקה אחרת – הם רוצים לפנות לצד המעריץ של ויילי בתקווה להקליט אותו מתוודה, אבל ויילי כבר נמצא צעד אחד לפניהם. "אני לא חושב שתקבלו את מה שאתם רוצים בדרך הזו", הוא אומר רגע אחרי ששלף טלפון מהכיס וסימס משהו. אל מבין את הרמז, ומבקש מארן להשאיר אותם לבד. רק אז הוא מצליח לעשות את מה שלא הצליח מול ארן או חבריו, ולהיפתח מול אדם אחר. בתצוגת משחק פנטסטית כהרגלו של בריאן טיירי הנרי, אל – ולא פייפר בוי – מספר לו שהוא שהוא כבר תקופה במחסום כתיבה. הוא בכלל לא רצה להיות ראפר, ועכשיו הוא כאן, חייב לפרנס את עצמו והסביבה שלו, אבל "עכשיו זה מה שאני עושה. זה כל מה שאני עושה. זה פשוט מאוחר מדי עבורי לעשות משהו אחר". וכך גם מתגלה הסיבה שהטלפון כל כך חשוב – שמורה שם הקלטה של רגע השראה קטנטן שניצנץ בו מוקדם יותר. הוא לא איבד את הטלפון, הוא איבד את המוזה.

אבל לפני שאצלול לתוך התגובה המהממת של ויילי, הנה פרט קטן ונשכח שצובע את דמותו בגוון נוסף. זוכרים את "Woods", הפרק האחרון בו התמקדנו בדואליות של אלפרד/פייפר בוי? אז באותו פרק היה לו מפגע מטלטל עם הומלס שעזר לו (ואף הפחיד אותו) להתקדם הלאה. שמו של ההמולס ההוא היה גם הוא ויילי (מאוית אחרת, נשמע זהה). כמו כל פרט מידע באטלנטה, לא מדובר בצירוף מקרים – גם ארן קיבל בפרק הקודם דמות בעלת שם זהה ואיות אחר (אי, הרדנק המואר), ונראה שהדמויות האלו קשורות באיזה חוט קוסמי לא ברור למקבילהם. וזה אפילו לא השם הכפול היחיד בפרק הזה.

אחרי הוידוי של אלפרד, ויילי סוף סוף חושף את כל הקלפים. זה לא הטלפון שלו שהוא החביא, אלא עד כמה הוא אוהב ומעריך את פייפר בוי. עד כמה הוא באמת מעריץ. הוא מספר לאל שהם חולקים את אותו יום ההולדת, ושבדומה לראפר, גם הוא לא היה בקטע של לעשות מוזיקה, עד שבחורה בשם רוזי שברה את ליבו. בדיוק כמו רוז שבגדה באל. הוא עבר תקופה קשה, אבל כשהוא שמע את המיקסטייפ של פייפר בוי, הוא הרגיש את אותו הדבר. לא אמפתיה, לא סימפטיה – הזדהות. חשבנו שהבחור שראינו הוא רוח רפאים, אבל מסתבר שהוא בסך הכל השתקפות.

השיר היפהפה שויילי מבצע עבור אלפרד אומר את זה באופן מובהק. "היית המראה שלי, החבר הכי טוב שלי/ הינו אחד בשני". הביצוע פגיע, השניים ללא ספק הורידו את כל ההגנות (כפי שאפשר לראות בהורדת המעיל של ויילי), ומילות השיר אמנם מתייחסות לפרידה מנערה, אבל מתפקדות כבלדה של מעריץ לאומן, רגע אינטימי שהם חולקים ביחד. ומכיוון שויילי הוא השתקפות של האומן (כמו שויילי ההומלס היה השתקפות של הדרייב שלו), זו גם בלדה של אל לעצמו. (יש מי שיגידו שזה אולי השיר האבוד מהטלפון, אבל זה לא ממש הסטייל או השפה של פייפר בוי).

את השיר, כמו גם הנוחכות החידתית של ויילי, ניתן לפרש במגוון דרכים, אבל אני מאמין שויילי הוא מעיין אלפרד מעידן אחר, מלפני שהפך לפייפר בוי, לפני שהיה עושה רק ראפ. כשהיה ילד שבור לב שלא רצה לעשות מוזיקה, אבל כותב אותה ממקום אותנטי שמתחבר לאנשים. שיוצר מוזיקה שנוגעת, שמייצרת השראה לאחרים. זה לא על הכסף, הכבוד או השלישיות. זה על מי שהשיר מגיע אליו. פייפר בוי לא מצא את המוזיקה שלו, אבל אלפרד בהחלט ספג בחזרה את ההשראה.

הרי אל רגיל שמעריצים רק רוצים ממנו דברים, רגיל לסחר חילופין. אפילו לילד סרטן הוא נתן סלפי ובקבוק הנסי. טייטל הפתיחה – השוט עליו מופיע שם התכנית באופן נסתר – התמקד בדוכן המרצ'נדייז, נקודת השקה של סחר החילופין בין אומן למעריץ. אבל המעריץ הזה, בניגוד לכל השאר, לא רצה סלפי או חתימה או אפילו לשמוע את השירים הגנוזים. הוא רק רצה לחלוק איתו רגע, לספר לו שהוא עזר לו, ולשתף איתו בשיר שיצר בהשראתו. "תודה שפגשת אותי. אני מקווה שתמצא את הטלפון שלך", אומר ויילי, ונעלם בחזרה למראה ממנה בא. גם התקפת הסרטן הזו הסתיימה, אל כבר לא תוקף את עצמו.

החזרה לאוטובוס מלנכולית – חלום המפה של דריוס התכלה, ארן מובס משעות חקירה ללא תוצאה ואלפרד עוד מהרהר במפגש עם עצמו. סוקס מתנצל בפני פייפר בוי (אבל לא בפני ארן ודריוס. בכל זאת, הם לא העיקר מבחינתו) וארן מקבל לראשונה מזה שישה ימים סימן חיים מ-ואן בדמות אימוג'י אגודל למעלה גנרי. אאוץ'. אז מגיע הגילוי של הפרק, "החשוד המיידי" סטייל: סוקס מסיים סיגריה, שולף את הטלפון המוזהב מהכיס וזורק אותו בנונשלנטיות לפח האשפה. היה זה ויילי שאמר, במהלך החקירה, שאנשים רק רוצים להיראות, לא משנה בעבור מה. אנחנו נשארים עם השוט האחרון, הכמעט ציורי, של אלפרד/פייפר בוי באוטובוס שעוזב להופעה הבאה. שיר הסיום מספר ש"זה מוקדש לאחד שאני אוהב", בעוד אל נשען אחורה ומביט בהשתקפות של עצמו.

סוף דבר

על מה דונלד מהרהר: מערכת היחסים והתמורות בין האומן למעריצים שלו, ההשראה שזה מספק ואהבה עצמית.

שיר הסיום: "Dedicated To The One I Love" של להקת The Temprees, 1972. שיר סול איטי ויפהפה של הרכב שלושת הווקאליסטים הזה מממפיס, שהיו חתומים בלייבל המיתולוגי סטאקס. זו היא גרסת כיסוי לשיר דו וואפ של ההרכב The 5 Royals שפעל בשנות החמישים (זה למה המקצב של השיר נשמע כמו ואלס דו-וואפ מואט), אך הגרסה המוכרת ביותר לביצוע הסופט-רוק של The Mamas & the Papas. מילות השיר מדברות בעד עצמן ועוסקות בקושי שבלהיות רחוק מאהובה, כולל ד"ש עם שיר. בהקשר של הפרק, השיר נקרא כשיר געגוע של פייפר בוי לעצמו, מעיין שיר אהבה עצמית של אדם שהתרחק מהמהות שלו יותר מדי, ורק רוצה לחזור.

רפרנסים

(A). רייב רדוף הרוחות במילווקי: לא מדובר במסיבת רייב שפייפר בוי מדבר עליה, אלא במועדון הופעות בשם "הרייב" שממוקם במילווקי. "The Rave", הידוע גם בשם המקורי של הבניין, Eagles Club, הוא מבנה בן 7 קומות, חלקן מתחת לאדמה, שהוקם בשנת 1927 ומתפקד עד היום כמועדון הופעות שמורכב מ-6 חללי הופעות שונים. וכמו שדריוס אומר על המועדון בבודפשט, דברים קריפים בהחלט קרו במילווקי.

מעבר להיותו ממוקם מול מלון האמבסידר, שהפך לנודע בתור אחת מזירות הרצח של ג'פרי דאהמר, זה גם היה המועדון בו באדי הולי פתח את סיבוב ההופעות האחרון שלו, 9 ימים לפני שנהרג בתאונת מטוס לא מוסברת. אבל הדבר הקריפי ביותר במקום, והסיבה שהוא כונה "המועדון הכי מפחיד באמריקה", הוא הבריכה הנטושה שמצויה עמוק באדמה. על פי הסיפורים, בשנותיו המוקדמות טבע שם ילד, ומאז המקום רדוף. דיווחים שונים לאורך השנים סיפרו שאפשר לשמוע קולות ילדים משחקים ואף עובדי מקום, למרות שאזור הברכה כבר סגור שנים (אם כי לא כל כך טוב, לא נדיר למצוא ציידי רוחות מיוטיוב מטיילים שם).

(B). מועדוני חשפנות באטלנטה: מעבר לקלישאה של ראפרים במועדוני חשפנויות, לעיר אטלנטה יש קשר אדוק ועמוק עם תרבות החשפנות, והוא מתחיל במאה ה-19. אטלנטה צמחה כעיר בשל היותה צומת דרכים מרכזית – שם מוקם מפגש מסילות הרכבת שקישרו בין החוף המזרחי לכל אזור הדרום. כך היא הפכה לאחד ממרכזי הסחר הגדולים של האזור, ועיר שרק בשדה התעופה שלה עוברים בכל שנה יותר מפי 15 מתושביה. אורחים, אנשי עסקים, מלונות ללילה אחד ובהתאם, המון המון מועדוני חשפנות.

כך הפכו מועדוני החשפנות שבעיר לחלק משמעותי מהכלכלה המקומית. זה לא רק מקום שבו אנשים באים לזרוק שטרות על תחת מקפץ, אלא גם מקום בילוי לגיטימי לכולם ואפילו לוקיישן אהוב לפגישות עסקים. עד שנות ה-90 של המאה ה-20 הם הפכו למקום בו פוליטיקאים מקומיים, כוכבי ספורט, ראפרים, סוחרי סמים ופושעים היו נפגשים.

מועדונים דוגמת Magic City או ה-ONYX (שם התרחש הפרק מהעונה השניה) הפכו למוסדות מכובדים (ולפי הפרק ההוא, גם מסחטות כסף), ואפילו יצרו כמה כוכבים. הראפר פיוצ'ר, לדוגמה, הפך לכוכב לא מעט בזכות הדי.ג'יי של המג'יק סיטי, שהתלהב מהמיקסטייפ שלו וניגן אותו שוב ושוב עד שכל אטלנטה הכירה. אז לא פלא שהם מזלזלים בחשפניות אירופאיות – הם רגילים לטוב ביותר.

(C). התפילה של DMX: ארל סימונס, שהיה יודע יותר בשם DMX, היה ראפר שזכה להצלחה עצומה בשלהי המאה האחרונה, עם שלושה אלבומים רבי מכר שנה אחרי שנה ולהיטי ענק שעד היום מרעידים, הרבה פעמים באופן מילולי, את רחבות הריקודים. חייו של אקס היו מלאי טראומה וטרגדיות, פשע והתמכרות ארוכת שנים לסמים קשים, ולמרבה הצער הסתיימו באפריל 2021, לפני בדיוק שנה, בגיל 50 בלבד ממנת יתר.

למרות שהמוזיקה שלו נחגגת במועדונים בזכות האגרסיביות שלה, אקס נהג לבטא דרכה את כאבו העצום, חלק את סיפור חייו המזעזע ובאופן כללי השתמש בה כפסיכולוג שלו. אחד האלמנטים החוזרים במוזיקה היתה שיחות עם אלוהים, ועם השטן, שבעיקר ייצגו את השדים הפנימיים שלו והגאולה האפשרית מהם. עוד מאלבומו הראשון ב-1998, נהג אקס לשלב קטע מעבר לו קרא "תפילה" בכל אחד מאלבומיו, עד האחרון בהם. התפילה של אקס לא נלקחו מאף ספר דת, אלא נכתבה על ידו בתא כלא בו ישר, כשהתעורר באמצע הלילה מזיע – חרף הקור המקפיא שבתא – עם המילים בראשו. הוא כתב אותם, ולמרות שהפתק נלקח ממנו למחרת ע"י הסוהרים, הוא כבר שינן את המילים.

התפילה הפכה לחלק משמעותי, קאלטי, בהופעותיו, לרוב מהווה שיא רגשי עבור הקהל שרק בא לפרק עצבים, וראה מולו אדם מתחנן בפני אלוהים באופן חשוף וכאוב, לפעמים מלווה בבכי וזעקות כאב שרק אדם שראה את מעמקי הגיהנום עלי אדמות יכול לזעוק. התפילה של דריוס נפתחת במילים "אלוהי הראפ, למרות שאני לא רגיל לתפילה, היו סבלניים איתי" הוא ציטוט כמעט ישיר מתפילות האסיר אקס. אחר כך הוא ופייפר בוי אף נובחים ככלבים, סימן ההיכר המובהק ביותר של DMX. יהי זכרו ברוך.

(D). "קול לבן": הקול הלבן, או "לדבר לבן", הוא ביטוי שמתייחס לאופן דיבור הכולל דיאלקט, טונציה ואפילו גוון קול שנשמע, בעיקרו, לבן. המבטא הלבן הוא כמובן הגדרה אפרו-אמריקאית שמתייחסת למבטא הנפוץ באמריקה – של פרוטסטנטים ממרכז ארה"ב וערים קטנות יחסית, אשר עומד בניגוד לאופן הדיבור האפרו-אמריקאי השופע סלנג, הגייה רופפת של צלילי ה-th ובעיקרון השפה הנפוצה בסדרה, והעיר, אטלנטה.

בהקשר של הסדרה, זו הפעם השניה העונה שטוענים שארן "נשמע לבן" (הראשונה היתה בפתיחת הפרק השלישי, כשדריוס ואל צוחקים על ארן), מה שהפך אותו לחריג בקרב החברים איתו גדל. אבל ארן נוטה יותר להשתמש בהחלפת קוד (Code-switching), ביטוי בלשני שמתאר מעבר בין שפות בהתאם לסיטואציה. כלומר, כשהוא צריך להיתפס כ"לבן", למשל בשיחה עם משקיעים לבנים, הוא ישתמש ב"קול הלבן" שלו, בעוד שמול חבריו מאטלנטה הוא יחזור לקולו הרגיל.

בשנים האחרונות ה"קול הלבן" חלחל לתוך הקולנוע השחור ככלי שנועד להציג את ההבדלים, והוצג בסרטים "שחור על לבן" של ספייק לי, שם השחקן ג'ון דייוויד וושינגטון גילם שוטר שחור שמסתנן ל-KKK בעזרת שימוש ב"קול לבן", ובסרט "סליחה על ההפרעה" של הראפר בוטס ריילי, שמספר על שחור בן שזוכה להצלחה עצומה בתחום המכירות הטלפוניות מרגע שהוא מגלה את יכולות ה"קול הלבן" שלו. את התפקיד הראשי בסרט הזה גילם לקית' סטנפילד, דריוס עבורכם.

העונה השלישית של "אטלנטה" משודרת ברשת FX, שירות הסטרימינג Hulu בימי חמישי, ובכל יום שבת ב-yes קומדי ושירות ה-VOD עם תרגום. לריקאפ של כל הפרקים