זה מסוכן להיות ראפר באטלנטה, אבל עוד יותר מסוכן למכור נעליים

פרק 6: Crank Dat Killer ("רוצח הקראנק ד'את")

*הריקאפ שלפניכם כולל ספויילרים לפרק השישי מהעונה הרביעית של אטלנטה, כמו גם לפרקים שלפניו. אם זה מסוג הדברים שמפריעים לכם אתם יכולים להתנשק עם החבר הכי טוב שלכם*

עם המעבר לחצי השני של העונה, כבר ברור שבאטלנטה רוצים לסיים את הסדרה בכל הכוח עם סיבוב ניצחון -הפרקים נעים בין סיפורים קטנים ומחודדים למעשיות עמוסות פרטים ומלאות צבע. הפרק הזה בהחלט מצטרף לאחרונים עם פרק שמתמקד במגוון רחב של נושאים, אבל אם עד כה העונה התעסקנו בעתיד הלא ברור של פייפר בוי בתעשיה, הפרק הזה מתעסק דווקא בעבר שרודף אחריו. אה, וגם קיבלנו נשיקה בין ארן לדריוס, כי למה לא להגשים למעריצים פנטזיות שלא ידענו שהיו לנו?

בפועל, אפשר לפרק את הפרק הזה לארבעה קוי עלילה, שלושה מהם של אלפרד, שכולם מתנקזים למפגש כאוטי אחרון שמנפץ את כולם אחד בשני – אל מתחמק רוצח הקראנק ד'את, אל מתחמק מראפר גרוע, הראפר הצעיר רוברטו חולם לפגוש את אל וקו העלילה המוזר של ארן ודריוס. על פניו, הקשר בין כל ארבעת הסיפורים השונים האלה די מקרי, אבל בפועל הם כולם עוסקים באותו הדבר: כשאתה מצליח בעיר כמו אטלנטה, הסכנה אורבת בכל פינה. אפילו, ואולי במיוחד, בקניון.

הפרק נפתח עם האנג שהזכיר את האווירה מצמד העונות הראשונות, רק אל, ארן ודריוס יושבים בדירה של פייפר בוי ומקשקשים על שטויות. רק שהדירה כבר הפכה לוילה מרשימה, וכסף משנה הכל. אלפרד מנסה לשווא לתפעל את הטלוויזיה החכמה שלו, אבל השלט טיפש. והוא בסך הכל רוצה לראות חדשות ב-CNN או משהו כזה. דריוס, כמובן, לא יודע מה זה, ושואל "CNN זה לא המקום שאתה לוקח את הילדים שלך לשחק במזרקה?". הוא צודק אגב – במטה CNN העולמי, שממוקם באטלנטה אם לא ידעתם, יש מזרקה מפורסמת, ורק הגיוני שדריוס מכיר את השם בעיקר ממנה. חוץ מזה, מבחינתו הפיתרון הוא להתנתק מכל קשר עם העולם החיצוני. ארן, בכל אופן, מציע לאלפרד להתעדכן בחדשות שלו במקומות בהם אפרו-אמריקאים מתעדכנים אונליין – פורומים ואתרי רכילויות (A – רפרנסים בתחתית הטקסט).

זה מזכיר לארן את אחד הסיפורים שקרא בפורום – רוצח הקראנק ד'את. זו אמנם רק תיאוריה קונספירטיבית שמשתמש אחד כתב, אבל לפי ארן "הוא עשה את שיעורי הבית שלו". התאוריה הולכת ככה: המשתמש מצא מכנה משותף בין רוב הרציחות בקהילה השחורה במהלך השנה וחצי האחרונות – הם כולם עשו סרטוני קראנק ד'את, אי אז ב-2007, כשהשיר "Crank That (Soulja Boy)" של סולג'ה בוי היה הלהיט הויראלי הגדול. למעשה, הוא היה הלהיט הויראלי הראשון (B). במקרה ואתם צעירים מדי מכדי לזכור או סתם פספסתם בזמן אמת, אפשר לומר שהשיר הזה הקדים את טיקטוק בערך בעשור, כשיצר ריקוד מדבק שמשום מה כל העולם היה חייב לנסות (בזמנו כתבו עליו שהוא "תופעת הריקוד הכי גדולה מאז המקרנה"), ואז להעלות סרטון לאתר הצעיר-דאז יוטיוב.

ארן ודריוס מתחילים להתבדח על הרעיון המופרע של רוצח שבוחר את קורבנותיו על בסיס להיט מטופש מעידן הסנאפ-מיוזיק (C), ומזכירים עוד שירים מאותה התקופה. ארן אומר שה-FBI רוצה לדבר עם "כל מי שהיה בפול פאלס" – קריצה ללהיט המטומטם "Do It ,Do It (Pool Palace)" של BHI מ-2006 – ואז אומר שהוא שמע שלרוצח יש משקפיים לבנים ומתחיל לזמזם ולחקות את הריקוד בקליפ של הלהיט המטומטם (אבל גם נפלא) "Laffy Taffy" של D4L מ-2005. יש משהו מעניין מאוד באופן בו החלק הזה מצולם: ראשית, כשאל רוקד, העמדת המצלמה מייצרת פריים בו ארן מכוון את אקדחו לעבר אלפרד. שנית, הרגע הזה קצת מזכיר ריקוד-ירי שגלובר כבר ביצע בעבר, בקליפ האייקוני של "This Is America" – שכמו הפרק הזה, בוים על ידי הירו מוראי.

אבל אלפרד לא צוחק. הוא מוציא אנחת יאוש, ונאלץ להראות לחבריו במבוכה את סרטון הקראנק ד'את שהוא עשה בצעירותו תחת השם "קראנק ד'את ג'ימי ניוטרון" (דמות מסדרת ילדים מראשית האלפיים). חדי העין אולי שמו לב לצמד איסטר-אגז בסרטונים שיוטיוב המליצו לצפיה – באחד אפשר למצוא את הפרסומת של אחמד וייט, הזכור בתור האיש שהציע לארן כריך נוטלה בפרק הראשון של הסדרה. בשני אפשר לראות סרטון של פרנקלין מונטגיו, המנחה של תכנית B.A.N מהפרק הבלתי נשכח על הערוץ בעונה הראשונה. אלפרד מתרץ את הסרטון שיצר בכך שכל הקיץ ב-2007 הוא מכר סמים מחוץ לקניון גרינבראייר (קניון ישן, השלישי בתולדות העיר אטלנטה, ומוקד עיקר העלילה בפרק). "היה חם, היה משעמם. בטח אכלתי איזה מאה פרעצלים".

אז ברור שהוא עשה וידאו שכזה. "אם מכרת סמים באטלנטה, עשית סרטון קראנק ד'את. אוקי?". ואין ממש דרך להוריד את החרא הזה מהאינטרנט, כי החבר של אל שהעלה אותו כנראה בלתי נסבל, או כבר מת. ארן ודריוס מנסים להרגיע את אל, אבל הוא אומר שהוא לא פוחד מהרוצח. כבר ראינו את אלפרד מתמודד לא פעם עם מצבים של חיים ומוות, מה זה עוד רוצח עבורו? דריוס עוד מנסה לתת קונטקסט חברתי לסרטון המטופש, ומתחיל להגיד שזה בעצם דרך להתחבר לשורשי הריקוד האפרו-אמריקאים – אבל ארן קוטע אותו מהר מלתרץ עבור פייפר בוי. "אתה לא חייב לעשות את זה. זה רע. ממש רע".

הסצינה הבאה נפתחת עם הצצה לחייו המקצועיים של הראפר – מחסל שיר תוך 15 דקות, מעשן ומקשקש עם ארן, שמספר לו שהוא ודריוס מנסים, ללא שום הצלחה, לקנות זוג נעליי נייקי מירקאל'ס בהוצאה מיוחדת (בדקתי, אין נעליים כאלו), אבל לא מצליחים – כי כל הנעליים כבר נקנו שניה אחרי שיצאו. "כן מאן, ריסיילרים זיינו את המשחק", אומר לו אל. בהקשר של תרבות הסניקר-הדז (D), המילה ריסיילר (Reseller) מתייחסת לאנשים שקונים נעליים נדירות בכמויות, ואז מוכרים אותם בחזרה לקהל הרחב שבשלב הזה, כבר מוכן לשלם עליהם סכומים מפחידים. "כבר אפשר לקרוא לזה ג'נטרפיקציית נעליים", אומר אלפרד בסרקזם קל, אבל תכלס יש משהו בדבריו. פעם רק אפרו-אמריקאים היו אובססיבים לנעלי ספורט כפריט אופנה.

רק שאז מגיע איזה בחור בשם דאג. לא דאג, אלא "איזה בחור בשם דאג" – שם ראפ מדהים לכל הדעות, וכמו שגיליתי, לא הכי מקורי. חיפוש קצר מצא לי מגוון אומנים והרכבים שהקדימו את השם שלהם עם Some Guy Named *הכנס שם כאן*. ואיזה בחור בשם דאג הוא בחור ממש נחמד, אבל המוזיקה שלו "נשמעת כמו תחת", כמו שאל מסביר לארן תוך כדי שהוא פותח בקבוק הנסי, ניגש לקונסולת הסאונד ושופך את האלכוהול על המכשור היקר. אל יעדיף למות מאשר לעשות איתו שיר, ומתחמק ממנו עם כל תירוץ אפשרי. בחוץ, כשארן ואלפרד מתפצלים, אל מתיישב ברכבו ומציץ בסרטון הקראנק ד'את שלו, רק כדי למצוא בתגובות אימוג'י של גולגולת. אם קודם הוא לא היה מוטרד מהרוצח, עכשיו הוא כן.

מאימוג'י הגולגולת של אלפרד אנחנו מיד עוברים ללוגו הגולגולת שעל האוזניות הסקאלקנדי שמונחות על ראשו של דמות חדשה – רוברטו, ראפר צעיר ושאפתן שבדיוק מגיע לעבודתו בקניון גרינבראייר. למרות שהמצלמה דואגת לעשות את הקישור בין הגולגולות (ואולי אף מנסה להטעות אותנו שהוא הרוצח), רוברטו מזכיר בעיקר את ארן, או לפחות ארן של העונה הראשונה. הוא עובד בעבודה מייאשת, חי עם הבייבי מאמא שלו שלוחצת עליו למצוא עבודה אמיתי ורק מחכה לרגע הפריצה שלו.

בחלומותיו, הוא פוגש ראפר, מבצע מולו קטע משיר ומקבל חוזה על המקום, ממש כמו איך ביג שון התגלה אחרי שריפרפ מול קניה ווסט. זה סיפור מדויק– ב-2005 הראפר ביג שון נסע לתחנת רדיו בה התראיין ווסט, ריפרפ עבורו והשאיר לו קלטת דמו. שנתיים אחר כך, שון הוחתם אצל קניה. החלום הזה מאפיין ראפרים צעירים רבים – תאמינו או לא, גם בארץ – שחושבים שאם הם רק ירשימו את הסלברטי הנכון, כל הקריירה שלהם תיפרש לפניהם כשטיח אדום. זה, כמובן, שטויות. כאמור, עברו שנתיים עד שביג שון הוחתם. בטח הוא המשיך לעבוד בקניון עד אז. בכל מקרה, בדומה לשיר הבלתי נשכח של אמינם מ-8 מייל, רוברטו באמת מאמין שהוא רק צריך הזדמנות אחת – והוא מתכוון להיות מוכן ברגע שהיא תגיע.

בזמן שרוברטו נכנס לקניון, המצלמה פונה הצידה כדי לראות את ארן ודריוס חונים. זה תרגיל שיקרה שוב בהמשך הפרק, ונועד להראות את הטיימליין של האירועים, את העובדה שהם מתרחשים באותו קניון וגם את הקשר בינהם שבשלב הזה, עדיין לא ברור. "אז מי זה הבחור הזה?", שואל ארן, כאילו מדבר על רוברטו, אבל בפועל הוא מתייחס ל"איש הנעליים" – ריסיילר שמוכר נעליים מואן. הו! סוף סוף פרק עם ואן. סתם, סליחה, לא התאפקתי. בכל אופן, לאיש הנעליים יש ואן מלא בנעליים בכל מידה שתרצו בערך, וצמד החברים מביטים בקופסה הפתוחה כאילו היתה המזוודה מ"ספרות זולה". חוץ מזה, בניגוד לריסיילרים רבים, הם אפילו לא עולים הרבה. רק תצטרכו לשלם בכבוד העצמי שלכם.

"רק תנו לי לראות את שניכם מתנשקים", אומר איש הנעליים המקריפ בליווי מבט מבעד למראה האחורית. צמד החברים מגיבים באופן שונה לבקשה המוזרה: עבור דריוס, זו בקשה קלה סך הכל. מה אכפת לו; אבל ארן פחות בעניין, ולא בקטע הומופובי. הוא לא רוצה לנשק חבר עבור נעליים. הוא גם לא רוצה לנשק זר או אף אחד תמורת נעליים. עבורו זה עניין של עיקרון – אחרי שראינו את ארן מקושש דולרים לאורך כל כך הרבה זמן בסדרה, ברור שהוא רוצה להוציא מכספו. הוא מבין את הערך שלו. אבל כשהוא נתקל באדם שלא רוצה את הכסף שלו ("אני לא צריך את הכסף שלך, לכולם יש כסף") אותו ערך קפיטליסטי מתפוגג אל מול נשיקה.

"הנשיקה הזו לא תצרפת את עצמה", אומר הקריפ, ומבהיל את צמד החברים מספיק כדי לחזור בו. "זה רק ביטוי שאני מנסה". אז אם הנשיקה לא צרפתית, שואל דריוס, כמה זמן היא צריכה להיות. איש הנעליים בבירור לא חשב על זה עד עכשיו, ושולף מספר מופרך של שמונה דקות ("זה פרק שלם של אנימניאקס", מגיב ארן). אז איש הנעליים מציע להתמקח, ולמעשה חושף את כוונותיו האמיתיות – תהיתי באמת למה הוא רוצה שהם יתנשקו, אבל למרות שמפתה לחשוב שאיזה קינק-סטרייטים-מתנשקים-במושב-האחורי, זה קל מדי לבטל את זה כסתם פטיש. לא, מה שהוא רוצה באמת זה את הכח. הנעליים האלו שווים עשר אלף דולר בשוק, אבל לו יש אותם. והערך שלהם נקבע על בסיס מה שהוא קובע – גם אם זו נשיקה עם החבר הכי טוב שלך.

והסדרה לוקחת ברצינות את השאלה התיאורטית "האם היית מנשק את החבר הכי טוב שלך בשביל נעליים?" (טוב שלא בחרו בשאלה האם היית שוכב עם אמא שלך בשביל מיליארד דולר). ארן ודריוס מתווכחים, אבל ברור שהטיעון של ארן מבוסס יותר – הוא מפרק את הערך שאנשים בכלל, ואפרו-אמריקאים בעלי ממון בפרט – שמים על לבוש ונעליים. "האם זה באמת שווה את הכבוד שלנו?", הוא שואל, ואז מתאר איך האדם עושה את הבגד, ולא הבגד עושה את האדם. לעזאזל, דריוס יכול לגרום למגבת על הראש להיראות מגניב כמו הראפר ג'יידאקיס (E). אז זה לא לרמתם לשחק במשחק החולני של איש הנעליים הזה. הם מעל זה. ודריוס יודע שהוא צודק. אבל הוא גם ממש רוצה את הנעליים האלה.

בזמן שארן ודריוס מתווכחים אם להתנשק, אל עבר תהליך מזורז משל עצמו. עם אימוג'י הגולגולת עדיין בראשו, הוא גולל בטוויטר וחולף על פני איסטר-אג נוסף – כתבה עם הכותרת "9 מפורסמים שלא ידעתם שהם ביסקסואלים", כשבתמונה ניתן לראות את ג'סטין ביבר השחור, שהופיע בעונה הראשונה. חיה את החיים שלך ג'סטין. הוא עוצר בסוף על כתבה שמציינת שרצח באזור מקושר לרוצח הקראנק ד'את, ועכשיו זה לא רק קוספירציה של החברים שלו, אלא ידיעה רשמית. תיכף זה גם יגיע ל-CNN. עכשיו הוא באמת לחוץ.

בתור הראפר המפורסם שהוא, הוא עושה את הדבר ההגיוני היחיד ומתקשר למקור עצמו – סולג'ה בוי. אתם יודעים, שיחה של מר בוי אחד עם מר בוי שני. סולג'ה התגייס להופעת האורח, וכיאה לדמות הצבעונית שהוא, מספק ביצוע מצוין שכולל כמה בדיחות עצמיות ("תביאו את כל קונסולות הסולג'ה-טנדו") וכמה אמירות מופרעות שבעצם נכונות ("בעיקרון המצאתי את יוטיוב". אם אתם מופתעים שזה נכון, כנראה שעוד לא קראתם את הרפרנס עליו. B), אבל בעיקר שם כדי לספק לו עצה – תברח מהר לחווה. אנחנו גם רואים שהוא אורז את הבית, ועף לחווה משלו. "כמו ניגה טוב, סייף פארם פשוט שם", הוא מדקלם, עיוות הסלוגן של חברת הביטוח סטייט פארם: "כמו שכן טוב, סטייט פארם פשוט שם".

לאל אין חוות מבטחים סודית לברוח אליה. אם היה מקשיב לדריוס בהתחלה ומתנתק מהכל זה לא היה קורה. לכן ברגע שהוא שומע רחש בקומה העליונה של הבית הכבר יותר מדי גדול שלו, הוא בורח. טוב, הוא בטח שמע על התקיפה שסולג'ה בוי עבר בבית, אז הוא יודע שהוא חייב להיזהר (מה, עדיין לא קראתם על סולג'ה בוי?! B). וכמובן שהמקום הראשון שהוא בורח אליו הוא זירת הפשע – המקום בו צילם את הסרטון המטופש, קניון גרינבראייר. הוא חונה בקניון בדיוק בזמן שאיש הנעליים חוזר למכונית כדי לראות את ארן ודריוס מתנשקים, ונכנס פנימה חמוש במשקפי שמש וכובע מצחיה שנועדו להסתיר את זהותו. זה לא עובד, מוכרת הבייגלה (קשה לשבור הרגלים) מזהה אותו בשניה כי "רק מפורסמים נכנסים לכך לבושים ככה". הנה, תראו – זה כריס אוונס (זה כמובן סתם בחור לבן בכובע מצחיה ומשקפי שמש. אבל אתם יודעים, בעולם של אטלנטה הוא אולי באמת כריס אוונס).

השמועה על כך שפייפר בוי הגיע התפשטה במהירות שיא. באזור אחר בקניון, רוברטו שומע על כך מקולגה (שבעצמה גילתה את זה מהטלפון), ומבין שזו ההזדמנות האחת שלו. הוא רץ לחפש את פייפר בוי, בזמן שזה בכלל יושב בחוץ, מנסה להינות מהפרעצל שלו ומביט בפראנויה לסביבה. כל מה שיש שם, בנתיים, זה רק ילדים שרוקדים לטיקטוק. הם כנראה מוכרי הסמים החדשים של אטלנטה. הפראנויה שלו מתגלה כמוצדקת כשהוא מתחיל לשמוע הנחיות וייז לעבר הקניון מרחוק, ואז רואה רכב מצ'וקמק עוצר, ומתוכו יוצא בחור עם לוק די מוזר. הוא צועק לעבר פייפר בוי, ואל מתחיל לנוס על חייו.

בסוף הפרק אנחנו מגלים שהבחור הזה, שעוד רגע יתחיל לירות בתוך הקניון, הוא לא רוצח הקראנק ד'את, אבל בזמן אמת ברור שחשבתם אחרת. אבל הפרט המעניין באמת הוא שהבחור המוזר הזה שכביכול הגיע משום מקום כבר אוזכר בסדרה, אי שם בפרק הרביעי של העונה הראשונה, שנקרא "אפקט סטרייסנד". במקרה ואתם לא זוכרים, ואתם לא זוכרים, בפרק ההוא אל התאבסס על גרופי/טרול אינטרנטי שהציק לו בשם זאן (זוכרים עכשיו? הוא התגלה כשליח פיצה עלוב), וכמו בטרגדיה יוונית, בכל פעם שהגיב לו, הוא רק הגדיל את הבעיה. זה משמעות המושג "אפקט סטרייסנד".

אם כן, כמו שגילו האנשים המשוגעים בפורום אטלנטה ברדיט (אני לא יכול לקחת קרדיט על גילוי כזה מדהים), באחד השלבים בפרק ההוא אל הולך לבר הקבוע שלו, והברמן מספר לו שמישהו חיפש אותו. חיכה במקום עד שיפתח. והיה לו לוק ייחודי – "צדי הראש שלו היו מגולחים, ג'קט ורוד, ישב במכונית דודג', לוק סבנטיז". מוכר לכם? אם זה היה תיאור משטרתי, כבר היו עוצרים את הבחור שבא לירות באל בעודו יושב בדודג' שלו. וזה גם לא הקשר היחיד לפרק ההוא – קו העלילה השני עסק בהפיכתם של ארן ודריוס לחברים דרך מסע משותף להחליף את הטלפון של ארן למשהו בעל ערך גדול יותר, בהתחלה לחרב, ואז לכלב. גם אז הם נלחמו באתגר קפיטליסטי ביחד, והראו שתי גישות שונות בנוגע למה נחשב לבעל ערך.

בכל אופן, איפה היינו? אה נכון, הבחור מהסבנטיז עומד לירות באל. כבר ראינו אותו עומד בפני מוות, והפעם זה הרגיש קרוב מתמיד. הוא מנסה להיעלם בתוך הקניון, אנחנו יודעים איך זה עבד לו עד כה, ובסוף מנסה להסתתר בדוכן בתירוץ שהוא רוצה לקנות אבזם חגורה עם מסך תצוגה, מסוג הדברים שרק מכורים לקראק קונים. זה לא עוזר – הבחור מהסבנטיז מתחיל לירות לכיוונו בסצינת אקשן שמתחילה מאוד ריאליסטית (מצלמה רועדת, בלגן, אף אחד לא יודע כלום) והופכת לקומית ברגע שחצי מהאנשים בקניון שולפים אקדח ומתחילים לירות חזרה.

האישה ליד חנות הנרגילות שולפת אקדח מעגלת התינוק, מהפינה השניה ליד חנות הממתקים רדנק תופס מחסה ויורה גם הוא, בחור אחר בחולצת פלאנל מסתער לכיוונו עם אקדח נוסף, היורה מסבנטיז אוחז בילד כמגן אנושי. טוב, אטלנטה היא בכל זאת המדינה השישית באחזקת נשק חוקית בארה"ב, וזה עוד מבלי לדבר על כמויות הנשק הבלתי חוקי. אל מנצל את הבלגאן כדי לברוח, אבל נחסם מכיוון מפתיע. "היי יו יו. החיים שלי כמו מובי, העניים שלי כמו עוזי, ג'קוזי…" צועק עליו רוברטו, אבל לא מספיק להשלים את החרוז הגרוע הבא שלו לפני שאל מעיף אותו לתוך חלון ראווה תוך כדי מנוסה. איזה טיימינג מחורבן בחר הראפר הצעיר כדי לנצל את ההזדמנות האחת שלו. טוב, לפי השורות שלו זה גם ככה לא היה עוזר.

במעבר חד, בחניון של הקניון האווירה מתוחה באופן אחר. אל ודריוס נכנעו והסכימו לנשיקה, ואפילו הצליחו להוריד את הדרישות של איש הנעליים לנשיקה של 3 שניות, כי כאמור – הוא לא עושה את זה בשביל חוויית הצפיה, אלא בשביל הכח. צמד החברים עוצמים עיניים, וזה ברור שארן מסכים לזה רק כי דריוס ביקש, והוא חבר. הרי בפרק "אפקט סטרייסנד", כשדריוס הבין שהוא רק סיבך את אל עם הרפתקאת ההחלפות שלו, הוא נתן לו את הטלפון שלו כדי שיחליף אותו במזומן. כך הם נהיו חברים, וכנראה שלפעמים אתה פשוט צריך לנשק את החבר שלך כדי לעזור לו בחזרה. איש הנעליים עוד מספיק להגביר את המוזיקה הרומנטית ("All My Life" של צמד זמרי הארנ'בי קיי-סי וג'וג'ו, לכל הרומנטיקנים שם), אבל לא להינות המרגע, כי בזמן שאל וארן עוצמים עיניים ומצמידים שפתיים, כדור תועה מפלח את ראשו של הסוטה התמים.

איזה מוות מטופש ומיותר. ברגע שראיתי את הדם על השמשה, מיד נזכרתי בסצינה אחרת מתוך "ספרות זולה" – המוות המטופש והמיותר של מארווין באוטו. אז טרנטינו התעסק ברנדומליות של האלימות כשיש כלי נשק בסביבה, וזה גם מה שדונלד (וסטיבן, אחיו, שכתב את הפרק) ניסו להעביר בסצינת הירי הזו. חובבי אקדחים נוטים לדקלם את האימרה ש"כל מה שצריך כדי לעצור בחור רע עם אקדח זה בחור טוב עם אקדח", אבל המציאות שונה – רק 3 אחוז מהמקרים בהם עובר אורח בעל אקדח התערב אשכרה נעצרו על ידי אותו שומרני טוב. בשאר המקרים הוא רק עשה בלגאן גדול יותר, או גרוע מזה, פגע בסתם מישהו. כמו במקרה הזה, שהסתם מישהו היה ריסיילר שיושב בואן בחנייה ומביט על שני גברים מתנשקים. דיס איז אמריקה.

אל ודריוס נותרים שם עם ההלם, וגם עם ההבנה שהם ויתרו על כבודם תמורת נעליים. ועכשיו גם יש גופה, עובדה שמוסיפה על התחושה המלוכלכת גם כך שלהם. הם לוקחים את הנעליים ומתחפפים משם. פייפר בוי, בנתיים, ממשיך לברוח מהסבנטיז, וזוכה לעזרה מפתיעה מאיזה בחור. ולא סתם איזה בחור – איזה בחור בשם דאג, שמגיע עם האוטו בתזמון נפלא. איזה בחור נחמד. "היי יו, מה בכלל אתה עושה פה?", שואל אותו אל. "זה היה גורל. המקום הנכון בזמן הנכון", הוא עונה באופן מחשיד, ואז מנצל את ההזדמנות שהגורל הביא עליו כדי סוף סוף להשיג את השיר הזה שהוא רצה להקליט עם אל. בניגוד לרוברטו, שהיה במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון, איזה בחור בשם דאג לא מתכנן לפספס את ההזדמנות האחת שלו.

על פניו, התזמון המדויק מדי של דאג והתשובה החשודה שלו מעלים סימני שאלה. האינסטינקט הראשוני שלי היה לחשוב שלראפר הנחמד-אך-גרוע היתה יד בארוע הירי, שזה היה סוג של תרגיל כדי להשיג את אלפרד לשיר. אבל ככל שחשבתי על התרחיש במלואו, משהו לא הסתדר. הרי הוא לא היה היחיד שמצא את פייפר בוי בקניון – גם היורה סבנטיז הגיע לאל, ועוד עם הכוונה של וייז. ואז נזכרתי בכמה סיפורי רציחות של ראפרים בשנים האחרונות. קחו כדוגמה את הסיפור של PNB Rock, שנרצח רק לפני חודש וחצי בלוס אנג'לס. על פי דיווחים של משטרת לוס אנג'לס, הרוצחים חיפשו את PNB, ומצאו אותו בגלל שבת הזוג שלו הצטלמה איתו במסעדה, ואז תייגה את המקום. הרוצחים ראו את זה בזמן אמת, והגיעו חמושים.

כמובן שהמקרה הזה עדכני מדי מכדי לתת השראה לפרק, אבל הוא לא הראשון ולא האחרון. אפשר גם למצוא אירועי רצח אחרים בסיפור של פייפר בוי – גם את ניפסי האסל תקף יורה שגדל יחד איתו. אם כך, זה לא מקרי שאיזה בחור בשם דאג מצא אותו, ולא מקרי שאיזה יורה מהסבנטיז מצא אותו. הוא פייפר בוי, וברגע שהוא מגיע לקניון, כולם ידעו על זה. שיט, הבחורה מהבייגלה שאלה אותו אם היא יכולה לשים אותו באינסטגרם לייב שלה, והקולגה של רוברטו גם גילתה שפייפר בוי בקניון מהטלפון שלה. אם רוברטו רץ למצוא את אלפרד, כנראה שגם הם שמעו באינטרנט שהוא שם ובאו לפגוש את ההזדמנות האחת שלהם. למעשה – כל ההתרחשות בקניון לא היתה מתרחשת אם אל רק היה נשאר בבית. הוא גרם לזה בגלל שהתייחס לזה. נראה לי קוראים לזה "אפקט סטרייסנד".

למרבה מזלו של אל, הוא הצליח לחמוק מגורלם של ראפרים אחרים, אבל באיזה מחיר? איזה בחור בשם דאג אולי הציל אותו ממוות, אבל עכשיו כשהוא משמיע לאל את הביט המחורבן שנשמע כאילו יצא ממקלדת קסיו, פייפר בוי נראה כאילו הוא היה מעדיף למות בקניון. אלוהים ישמור זה גרוע אפילו ביחס לפעוט עם צעצוע רועש. סינטיסייזרים מצועצעים, צלילים צורמים, מקצב שמתפזר לכל עבר. אני לא מצליח לדמיין אפילו איך ראפר אמור להישמע על פיסת זבל מוזיקלית שכזו. אם אל הוא הזדמנות מהלכת שכולם רוצים לנצל או להרוג, אז איזה בחור בשם דאג זכה בכל הקופה, כי הוא עושה את שניהם. ואנחנו זוכים לגלגול העיניים של העונה, קלאסיק פייפר בוי.

אחרי כל הסיבוב הזה, החבורה נפגשת בבית של אל, וכולם מעדכנים את כולם מה עברו במהלך היום. כלומר, בערך. אבל לפני כן, בואו נחטט בבית של אל – זיהיתי שם את הדברים הבאים: חממת גידול וויד, נרגילה, מכונת ארקייד של מורטל קומבט, את התמונה המיתולוגית של ביגי עם הכתר וגם מערכת אבטחה. מעניין למה הוא ברח כששמע מישהו, מבלי שמערכת האבטחה פעלה. בכל אופן, איך שארן ודריוס נכנסים הם רואים את אל מטפל בצמחים, והוא אומר שהוא שוקל לעבור לחווה מבודדת – ואפילו מדקלם את הסלוגן החדש שלמד מסולג'ה בוי. דריוס תומך ברעיון, ואני לא אתפלא אם אחד מהפרקים הנותרים יבחן את עניין החווה הזו.

בכל אופן, דריוס מעדכן את אל שתפסו את רוצח הקראנק ד'את, ומראה לאלפרד את הכתבה, שמציגה תמונה של אדם מבוגר יותר ובעל עודף משקל – שונה לגמרי מאיש הסבנטיז שלנו. אז מי היה האיש הזה שירה על אל, הצופה שואל את עצמו, ומקבל תשובה כמה שניות אחר כך כשאל מצמצם את האירוע שכמעט קיפד את חייו למפגש מקרי עם איזה בחור שהוא רב איתו בתיכון. "אני חושב שהוא עדיין כועס", הוא אומר באדישות. הרגע הזה מחדד למעשה את האמירה של הפרק – העבר של אל רודף אחריו, בין אם זה רוצח סדרתי שמחסל על בסיס להיט ויראלי מ-2007, ובין אם אלה סתם אנשים שרב איתם כשהיה צעיר. כשאתה ראפר מפורסם, אתה מסתובב עם מטרה על הגב, ולעולם לא תדע מי מסתובב שם בחוץ ומנסה לפגוע במטרה.

גם דריוס מקטין את האירוע הטראומתי שהוא וארן עברו, וכשאל שואל על הנעליים, דריוס עונה לו שהוא "היה צריך לעשות איזה משהו קטן עבורן. זה היה שווה את זה". ארן מתכווץ מאחוריו בספה. הוא לא חושב שזה היה שווה את זה. לפני שהם מספיקים לצלול לנושא, אל מקבל את השיר שנאלץ לעשות עם איזה בחור בשם דאג, וכן – זה חתיכת זבל. דריוס האופטימי עוד מנסה לרקוד לצלילי השיר, אבל לא מוצא את הקצב של הביט (כי אין). "זה יותר צליל מאשר מוזיקה", אומר ארן בזמן שדריוס מנסה צעד ריקוד שנראה כמו אדם שדורך רובה. הוא יכול לנסות עוד שעה, זה לא הולך לעבוד. השיר הזה יותר גרוע מהמוות. מעניין אם גם אל חושב שזה היה שווה את זה.

סוף דבר

על מה דונלד מהרהר: כמה מסוכן זה להיות ראפר בעידן האינטרנט ועד כמה רחוק אנשים מוכנים בשביל פאסון.

שיר הסיום: "Crying on My Rolly" של איזה בחור בשם דאג, מארח את פייפר בוי, 2022, שם לא רשמי. השיר הפארודי הזה הפיל אותי לרצפה מרוב צחוק. מעבר לביט המחורבן, כמות הקלישאות שאיזה בחור בשם דאג מצליח לזרוק בדקה וחצי פשוט מדהימה, וחוסר המודעות שלו מתקרב רק לזה של רוברטו. אני לא חושב שיש שיר ספציפי שחוטף ביקורת פה, אבל בהחלט יש כמה קריצות ורגעים ספציפיים שאפשר לשים לב אליהם.

ראשית, השיר נפתח עם ההצהר המטומטמת "נגן את זה לסבתא שלך כשאתם במכונית". מה?! אחר כך אפשר לשמוע את אל מנסה לתפוס את הביט, אך לשווא, ואז מוציא קולות תיסכול. אפשר עוד לשמוע אותו אומר "אתה מסמן לי עם האצבע, אבל אני לא יודע אם..", לפני שדאג קוטע אותו עם איות מסורבל של השם שלו, וממשיך להתלהב שפייפר בוי באולפן. הוא גם מספיק לזרוק איזה "אתה משוגע על זה, בחור בשם דאג" – קריצה לקריאה הכבר מיתולוגית של ג'יי זי בשיר " 99 Problems", שקרא "אתה משוגע על זה, ריק". אז הפניה היתה למפיק השיר, ריק רובין, כסוג של מחמאה על הביט המשגע שהפיק. למי בדיוק איזה בחור בשם דאג פונה? לעצמו?! בכל מקרה, פייפר בוי מסכים שהוא משוגע, ומוסיף "יאפ" יבש ומדויק.

ואז, אחרי דקה שלמה של אינטרו מזעזע, דאג מתחיל לשיר. "לפעמים אני מרגיש קצת בודד/ לפעמים אני בוכה על הרולקס שלי/ לפעמים התהילה שלי יכולה אותך לחרפן / אבל כל הכסף הזה יכול לעשות אותך שמח". לא טרחתי לתרגם עם חרוזים, כי זה איום ונורא גם איתם. לקינוח, הוא צועק "אני שחקן עכשיו!" – הערת מטא אחרונה שקורצת לסולג'ה בוי. בתחילת השנה, סולג'ה התארח בתכנית רדיו רגע אחרי שצילם את הופעת האורח שלו באטלנטה, ובאחד הקטעים הכריז לתוך המיקרופון בגאוותנות "אני שחקן עכשיו!". פאנץ קטנטן ואחרון לדקה וחצי פשוט מושלמות.

רפרנסים

(A). חדשות שחורות: ארן מפרט בפני אלפרד כמה מקורות מידע אלטרנטיביים שמהם לא מעט מאנשי הקהילה האפרו-אמריקאית נוטים לאסוף את החדשות שלהם. אני מניח שאת אתר הרכילות TMZ ("כשאתה רוצה לדעת אם מישהו מת") והרשת החברתית טוויטר ("כשאתה רוצה לדעת אם מישהו מבוטל") אתם כבר מכירים, אז בואו נתייחס לשני האתרים שארן טוען שהם המקום אליו גולשים אם "אתה רוצה לדעת מה הולך בקהילה השחורה".

הראשון שארן מציין הוא "The Shade Room" – ערוץ רכילות אפרו-אמריקאי שהתפתח מעמוד אינסטגרם שנפתח ב-2014 לתופעה של ממש. הניו יורק טיימז כינה אותו "ה-TMZ של האינסטגרם", אבל בפועל אפשר להתייחס אליו בתור "ישראל בידור" האפרו-אמריקאי. נכון להיום, לעמוד האינסטגרם יש מעל ל-27 מיליון עוקבים, רובם המוחלט שחורים. ראוי לציין שארן לא אומר שהחדשות השחורות נמצאות בשייד רום, אלא באזור התגובות – לרוב החלק הכי כיף, שכן העוקבים היצירתיים של העמוד נוטים לכתוב תגובות קורעות מצחוק. באמת, שעות של הנאה.

המקור השני, והמקום בו מתגלה לראשונה רוצח הקראנק ד'את, הוא Lipstick Alley – מערכת פורומים המכוונת לקהל אפרו-אמריקאי שעוסקת פחות או יותר בהכל, עם יותר מ-10,000 פוסטים שמפורסמים שם מדי יום. גם האתר הזה נוטה לרכילות, אבל הדמיון בין שני המקומות שאל ציין הוא שאלו פינות אינטרנט שנותנות במה לאדם הפשוט, היומיומי. לא אנשי תקשורת, אלא הציבור. זה הדרך לשמוע מה אומר הרחוב האפרו-אמריקאי.

(B). סולג'ה בוי: איך מסבירים את סיפורו המופרע של סולג'ה בוי במספר שורות קצרות? טוב, שווה לנסות. כשהשיר קראנק ד'את שבר את האינטרנט ב-2007, סולג'ה בוי היה סתם ילד בן 17 מהאינטרנט. אבל הילד הזה עשה בית ספר לכל תעשיית המוזיקה, שבדיוק היתה בנקודה המוזרה שבין עידן הדיסקים לעידן הסטרימינג. זוכרים את השניה וחצי שכל תעשיית המוזיקה הסתמכה על הכנסות כספים מרינגטונים? כן, בדיוק שם.

אם כך, סולג'ה היה הראפר שהמציא את המודל החדש. זה לא הגזמה, הוא באמת היה הראשון לעשות מגוון דברים – הראשון להעלות את המוזיקה שלו ליוטיוב (עד אז האתר הצעיר נשמר לסרטונים ביתיים), הראשון לעשות מיליונים מהורדות בתשלום, ובעיקרון הראשון לרתום את כוחו של האינטרנט לשלוף אותו מאנונימיות הישר לתהילה. את קראנק ד'את, למשל, הוא היה נוהג להעלות לאתרי הורדות לא חוקיים בשמות של להיטים מוכרים מהתקופה, וכך להיחשף לקהל רחב. זה, כאמור, עבד לו בטירוף. הוא נהיה מיליונר, ועוד כמוזיקאי עצמאי, לפני שהגיע לגיל 18.

אחרי שקראנק ד'את התפוצץ, סולג'ה הצליח לנצל את התהילה, עבר לעשות קופות מרינגטונים, והמשיך להוציא כמויות מוגזמות של מוזיקה. קשה לומר שהוא ראפר מי יודע מה, שכן הוא מאמין יותר בכמות על פני איכות, אבל במהלך מיליון הניסיונות שלו בפחות או יותר כל סגנון, הוא נתקל בהמון תרגילים ופלואו'ז שראפרים משתמשים בהם עד היום.

גם כשהוא כבר לא היה השם החם של הרגע, הוא המשיך לנסות כל כיוון – הוא עבד עם ראפרים בראשית דרכם (למשל, מיגוס, שקיבלו בוסט לקריירה שלהם מסולג'ה), השיק מותג שעונים, מותג אופנה, מרצ'נדייז ולתקופה מסוימת, אפילו קונסולות משחק בשם SouljaGame, שהיו חיקוי מוחלט לזו של נינטנדו, עד שחטף תביעה מחברת הענק היפנית ונאלץ לאחסן את כל הקונסולות (לזה הוא מתכוון כשהוא אומר לארוז את הסולג'ה-טנדו).

אבל יותר מהכל, סולג'ה הוא פשוט דמות משגעת. בשנת 2018, למשל, הוא הכריז שהוא הולך לעשות את הקאמבק של השנה, ואז הגשים את הנבואה כשהגיע לריאיון בלתי נשכח בתכנית הרדיו "ברקפסט קלאב", בו לעג לדרייק, מיק מיל ובאופן כללי נתן הצגה מבדרת בטירוף.

בזכות היותו דמות שכזו, סרטונים רבים שלו הפכו לויראלים – כשאחד המקרים הבולטים הוא ריאיון בו הוא מפרט באופן ציורי להפליא על ניסיון פריצה לביתו על ידי קבוצת חמושים. סולג'ה מתאר את זה כסרט אקשן, וישנם ספקות לא קטנות בנוגע לאמיתות הגרסה שלו (הוא טוען, למשל, שהוא ירה בעצמו בפורצים. אין לכך תיעוד משטרתי), אבל הוא כל כך צבעוני עד שלמי אכפת מה אמת ומה שקר.

(C). עידן הסנאפ: מבין כל תתי הז'אנרים שהראפ הצמיח לאורך השנים, הסנאפ-מיוזיק הוא ללא ספק אחד הזמניים. הסגנון המוזיקלי צמח מאטלנטה בשנים הראשונות של ה-2000, אבל הפך לתופעה פחות או יותר ב-2005. התופעה הזו התפוגגה במהרה, ואפשר לסמן את להיט הסנאפ האחרון אי שם ב-2008. שלוש שנים בסך הכל, אבל עידן שלם בתחומי הראפ.

את הסגנון המוזיקלי אפשר להגדיר בתור מוזיקה שמבוססת על צליל נקישת אצבעות (מכאן שמו), על גבי מקצב 808 בסיסי ביותר וגרוב – אם בכלל אפשר לקרוא לו כך – של סינטיסייזר זול. המוזיקה המצועצעת והדי גרועה הזו (וזה עוד מבלי להתייחס למילים) כונתה גם בשם הלא מחמיא "מוזיקת רינגטון", מכיוון שההפקה הדלה היתה אידיאלית לניגון במערכות הסאונד המצ'וקמקות של אותם השנים, מה שהפך את השירים לפופולרים במיוחד כרינגטון. טוב מאוד שזה נשמר אי שם בנוקיה אנע עארף שלכם. שלא ישתחרר.

(D). סניקרהדז וריסלרים: תרבות הסניקר-הדז (כלומר, משוגעי הסניקר'ס) היא תופעה תרבותית-אופנתית מרתקת שצמחה, כמו דברים רבים באטלנטה, מתוך תרבות ההיפ הופ והתפתחה לתופעה קפיטליסטית מלחיצה בהיקפה. בקצרה ממש, מדובר בקהילת אנשים שאובססיבים לאיסוף נעלי ספורט נדירות, מהדורות מיוחדות וסתם נעליים יפות. בפועל, מדובר בעסק שמריץ מיליארדים ברחבי העולם.

היו ימים בהם רק ספורטאים וראפרים נעלו נעלי ספורט מחוץ למגרש, אבל הם כבר מזמן עברו. עכשיו הסניקר'ס הפכו לפריט אופנתי שנע בין היומיומי ליוקרתי, בעיקר בהתחשב במחירים שעשויים להאמיר עד למחירים באמת מגוכחים. חשבתם שה-10 אלף דולר של הנייקי מירקאל'ס זה הרבה? אז תדעו שיש אנשים שמשלמים גם עשרות ולפעמים מאות אלפי דולרים עבור זוג נעליים שאין להשיג.

ובשוק צפוף עם ביקוש גדול, תמיד יהיה מי שיגזור את הקופון. הריסיילרים הם למעשה הספסרים של הנעליים – הם ממהרים לקנות מהדורות מוגבלות, במקרים רבים קונים את כל ההיצע, וכך יכולים למכור בחזרה לסניקרהדז במחיר מוגזם לגמרי. בשנים האחרונות התופעה גדלה עד לרמה שחברות הביגוד מנסות להילחם בה, אבל לשווא. חוץ מזה, מה האינטרס שלהם להילחם בספסרים? הם הרי קונים את כל המוצרים שלהם, וגם מעלים את הערך. ווין ווין לכולם. חוץ מלצרכן.

(E). ג'יידאקיס ומגבת הנייר: Jadakiss הוא ראפר ניו יורקי וחבר בהרכב ההיפ הופ The Lox, שהחל לפרות בשלהי שנות ה-90 ולמרבה ההפתעה, נשאר בסביבה עד היום. מגבת הנייר המדוברת הופיעה בלהיט הסולו הראשון של ג'יידא, "Knock Yourself Out" מ-2001, כשהראפר מופיע לכל אורכו של הקליפ עוטה מגבת נייר פשוטה, מהסוג שאפשר למצוא בכל מטבח, קשורה לראשו כמו בנדנה. קשה לומר שזה הפך לטרנד, אבל בהחלט הכה גלים בתור הפריט האופנתי זול במיוחד.

האזכור של בנדנת הנייר של ג'יידאקיס מרפרר למעשה לתופעה גדולה יותר – יצירת אופנה מקורית על ידי הקהילה אפרו-אמריקאית, לעיתים דווקא מתוך אילוצים כלכליים. אין כסף לקנות בגדים חדשים? לובשים את הבגדים של האחים הגדולים והופכים ביגוד רחב ומרושל לאופנתי. בכלא לקחו לכם את השרוכים כדי שלא תתאבדו? עכשיו זה אופנתי ללכת עם נעליים נטולות שרוכים. איך בנדנה בנמצא? מהרו לכיור לפני שהשניצלים מוכנים. אחר כך האופנה תגיע גם לקהל הרחב, והם יקנו את כל הלבוש שהמצאתם וימכרו לכם אותו בחזרה במחיר מופקע. או תמורת נשיקה.

העונה הרביעית של "אטלנטה" זמינה ב-yes. פרק חדש מדי מוצאי שבת. לריקאפ של כל הפרקים