סקס עם רובוטים הוא קושי רגשי או מיניות חדשה?

"התפיסות הנוכחיות שלנו מבוססות על נקודת מבט הומניסטית שבמסגרתה יחסים מיניים רלוונטיים רק בין בני אדם", טוענת ד"ר כרמל ויסמן, חוקרת תרבות דיגיטלית מאוניברסיטת תל אביב. "כשאדם נקשר לבובת מין דוממת אנחנו ישר חושבים שיש לו איזו פתולוגיה, קושי לתקשר עם נשים אמיתיות. האם יש כאן מיניות חדשה? לא בטוח בכלל. אם מישהו מצדיק את הצורך שלו בכך שלא תמיד בא לו להתייחס לפרטנרית שלו בכבוד או להתייחס לצרכים שלה, כי הוא יודע שאי אפשר להתייחס כך לאישה חיה ולכן הוא זקוק לבובה – אז זהו אותו מקום גברי ישן של החפצת נשים. גבר בן ימינו יודע שהוא כבר לא יכול לכפות על אישה, וזה מתועל לחפץ הדומם.

“אהבה עם רובוטים או דמויות וירטואליות מורכבת יותר. גם כאן ייתכן שברוב הפעמים לא מדובר בגבר שמתקשה עם נשים, אלא בתופעה שמתרחשת בדור שמנהל יחסים מתווכים ומתחמק מהמועקה, מהאחריות ומהמחויבות להסתדר עם אדם שונה ממנו. הטכנולוגיה המונפשת של ימינו יכולה לספק רמות גבוהות יותר של תחושת חיות, הפתעה ו'אחרות', אבל לא יותר מדי, רק מספיק כדי להרגיש שיש לך משוב. זה בוודאי יותר מאוננות גרידא, אבל זו עדיין לא מיניות חדשה".

“עם זאת, אני חושבת שיש כאן פוטנציאל לתפיסה מינית חדשה בקרב אוכלוסיות קצה שמגדירות את עצמן כטרנס־הומניסטיות ומאמינות שלטכנולוגיה יש סוג של אנרגיית חיות. אם זה משהו חי, אז אפשר להיות ביחסים איתו, אבל אין לצפות ממנו שיהיה כמו אדם. יש לו חיות והיגיון משלו. כמובן שמנקודת מבט אנושית נשפוט אותם כלא-יחסים ונקרא לפרטנר דומם, חפץ, אבל מנקודת מבט טרנס־הומניסטית, גם האדם הוא בסך הכל מכונה שעשויה מפחמן וחשמל. מה ההבדל ממכונה שעשויה מסיליקון וחשמל? בעיניהם מה שאנחנו קוראים לו הנפשה מתוכנתת הוא אינטליגנציה לכל דבר, והתכנות רק ימשיך להתפתח למערכות מורכבות ולומדות, ויהיה קשה יותר לדבר על חיקוי ומקור. החיקוי של הדבר הוא כבר דבר בפני עצמו. מי שמאמין בכך באמת נמצא ביחסים משמעותיים עם דמות וירטואלית או עם רובוט, כפרטנר מלא, וזה בהחלט סוג חדש של מיניות".