איך הפכה שכונת נווה שאנן לחצר האחורית של תל אביב?
סרט דוקומנטרי חדש של הבמאי דוד פישר מתאר את האבולוציה העצובה שעברה שכונת נווה שאנן. "אנחנו החצר האחורית של העיר", אומרים התושבים של השכונה שכולם אוהבים לשכוח
"פעם הייתי מתגאה שיש לי חנות ברחוב נווה שאנן, היום אני מתבייש", אומר בכנות עצובה מאיר, בעל חנות בגדים במדרחוב, בסרטו הדוקומנטרי החדש של הבמאי דוד פישר על האזור המוזנח ("לא רחוב ולא נעליים", שהחל מ־1 בספטמבר יופץ לסינמטקים ברחבי הארץ). הסרט מתאר את ההתדרדרות הכואבת של המדרחוב מרחוב הנעליים של תל אביב בשנות ה־60 למת־רחוב, כלשונו של מאיר – מרחב ריק מלקוחות במהלך היום, המתמלא לעת ערב בעובדים זרים, תקריות אלימות ומפגעים סניטריים.
פישר התגלגל לנושא במקרה, לאחר שהגיע בשוגג לאזור ונדהם מהשינוי שחל ברחובות שהכיר משיטוטי הקניות עם סבתו כילד. "אמרתי לעצמי: 'קיבינימט, אני אדם פתוח, ליברל, כל השנים עוסק בנושאים חברתיים, איך יכול להיות שאני מרגיש כאן זר? יכול להיות שאני מפחד מאנשים רק כי הם שחורים?". מה שפישר מצא במקום הן אוכלוסיות שנשכחו מהעין ומהלב ואינן מצליחות לתקשר זו עם זו. "הוותיקים ומבקשי המקלט לא יכולים לחיות ביחד, זה לא נדבק, יש שוני תרבותי אפילו בדברים הקטנים של היומיום. הסוחרים הוותיקים שנשארו שם הם אנשים תלושים, הם לא רוצים אפילו להביא את הנכדים לבקר כי הכל מוזנח, משתינים מסביב והביוב מבעבע".
הסרט נגמר באמירה פסימית, שזה כנראה יישאר אזור למהגרים ופליטים. אתה לא מאמין שהג'נטריפיקציה תגיע גם לשם?
"אני מדבר רק מתוך החוויות שלי. פתאום הבנתי שהשכונה קמה על ידי פליטים יהודים ממאורעות תרפ"א ביפו, אחריהם הגיעו פליטים יהודים מפרס, אחריהם מהגרים רומנים ופיליפינים ולאחרונה פליטים מאפריקה. אתה לא יכול להתעלם מהדפוס הזה. יש במקום תחושה של ארעיות".
המוזנחת מבין שכונות הדרום
הניסיונות למשוך אוכלוסייה חדשה אינם צולחים בינתיים, להבדיל משכונות אחרות כמו שפירא או התקווה, במידה רבה משום שנווה שאנן היא כיום הצפופה והמוזנחת ביותר מבין כל שכונות הדרום, וזו שקלטה בעל כורחה הכי הרבה מבקשי מקלט בעשור האחרון. התהליך הדמוגרפי שכן מתרחש כרגע הוא עזיבה של תושבים ותיקים. לפי דוח של הכנסת שפורסם לאחרונה, בין 2010 ל־2014 עזבו את השכונה כ־450 תושבים ישראלים, שהם כעשירית מתושבי השכונה. השכונה נועדה להכיל כ־7,000 בני אדם לכל היותר, ולפי הערכות שונות כיום מתגוררים בה 30 אלף איש לפחות, רובם המכריע מבקשי מקלט שגרים בצפיפות בדירות מחולקות שלא ראויות למגורים, ומי שגוזר את הקופון הם בעלי הדירות.
שולה קשת, ילידת השכונה ומנכ"לית בית אחותי – מרכז קהילתי־תרבותי פמיניסטי שאחד ממרכזיו פועל בשכונת נווה שאנן – מסכימה שהמצב בשכונה הוא קטסטרופלי, אבל לטענתה זה לא התחיל עם מבקשי המקלט. "התופעות של הסחר בנשים והסחר בסמים קיימות בשכונה כבר המון שנים", היא טוענת. "משאירים את המצב כפי שהוא עד שתגיע אוכלוסייה יהודית לבנה ומבוססת, ואז הכל ימוגר. בינתיים המקום הפך לגטו".
כמו ילידים בג'ונגל
בעירייה לא מכחישים את המצב העגום שאליו הגיעה השכונה, אבל מגלגלים את הכדור לידיים של הממשלה, שאינה בוחנת את בקשות המקלט של האפריקאים ולא מעניקה פתרון כולל לאוכלוסייה זו. עם זאת מנהלת מינהלת רובע דרום, דניאלה רוב, טוענת: "העירייה משקיעה בשכונה משאבים רבים, גדולים יותר מבשכונות אחרות בדברים כמו פינוי אשפה או תיקון פנסים למשל, מתוך ההבנה של המצב הרגיש. העירייה התחילה גם לטפל בצורה אסרטיבית מאוד בחמארות, בדירות המפוצלות ובמחסנים הלא חוקיים שדוחסים בהם אנשים. אבל זה לוקח זמן. לפני כחודשיים הפכנו את השטח שמתחת לגשר ההגנה, אזור של סמים והומלסים, למגרש חניה מסודר שמשרת את תחנת הרכבת. הפכנו ארבעה שטחים בשכונה לשטחים מגוננים, ואנחנו מקימים מרכז קהילתי ברחוב הגר"א. בנוסף, אני מקווה שבחודשים הקרובים נתחיל לשפץ את התחנה הישנה, שהיא כרגע מקום של סמים וזנות: חצי מהשטח יהפוך לגינה עם מגרש כדורסל וחצי השני למגרש חניה. בניין מנשר הסמוך יאכלס שלוש כיתות גן חדשות ופעילויות קהילתיות. אם נצליח ליצור שם פעילות ותנועה של אנשים, אז עשינו שינוי גדול מאוד במקום הזה".
העירייה גם מעניקה מלגות סטודנט בסך של כ־10,000 ש"ח בשנה לסטודנטים שגרים בנווה שאנן, שפירא, שכונת התקווה, קריית שלום ויפו (השנה המלגה הזו הורחבה גם לשנקר, מנשר והמכון הטכנולוגי בחולון), בניסיון להביא אוכלוסייה צעירה לשכונות הללו. מבחינת שולה קשת, כל הדרך שבה העירייה ניגשת לשכונה מעידה על פטרונות. "למה בעירייה לא משתפים את הציבור בתכנון, כמו שעושים בכל שכונה בעיר הלבנה?", היא תוהה. "האשכנזים מהעיר הלבנה שמהגרים לשכונה מקבלים את כל התקציבים והתמיכות כדי לעודד ג'נטריפיקציה, ואנחנו, התושבים הוותיקים, לא פקטור. מתייחסים אלינו כמו ילידים בג'ונגל שמדברים שפה אחרת, שאפשר פשוט להנחית עליהם החלטות בלי לשאול מה הם רוצים ומה מתאים להם. במקום לתמוך באוכלוסייה חדשה, למה לא לדאוג קודם כל שיהיו כאן קופת חולים, סניף בנק, תחבורה סבירה לקשישים שגרים כאן? שלא ישלחו לנו סטודנטים שקיבלו מלגות ויתנדבו פה 30 שעות בשנה, אלא שיספקו את השירותים שהעירייה צריכה לספק. שיראו אותנו ויכבדו אותנו כמו בני אדם שווים, שישרישו את התושבים הוותיקים במקום להבריח אותם".
"הפליטים מאפריקה מרגישים שזה הבית שלהם", מסכם פישר. "אבל הם לא בהכרח מזמינים אותך להצטרף. אתה מרגיש זרות. אני לא מאשים אותם. אני מסרב לצאת נגד התושבים המקומיים, שהפילו עליהם מעמסה שהם פשוט לא יכולים לעמוד בה, אבל גם לא נגד האפריקאים – לא נותנים להם רישיון עבודה, לא מספקים להם תנאים בסיסיים, מסרבים לבדוק מי פליט אבל רוצים שהם יתפרנסו איכשהו. לשני הצדדים נגרם עוול שמשנה להם את כל החיים. הססמה שבה משווקים את השכונה היום, 'חמש דקות מרוטשילד', מראה מה חושבים עליה כיום: חצר אחורית, מקום זול שניתן לברוח ממנו בכל רגע נתון לרוטשילד".
? #airconditioning #architecture #school #telaviv #israelarchitecture
A photo posted by O m e r Z a k e n (@mr.zaken) on
מעיריית תל אביב־יפו נמסר: "עם הגעת רבבות זרים מאפריקה לארץ, שנשלחו בעיקר לשכונות נווה שאנן, התקווה ושפירא, התריעה עיריית תל אביב־יפו בנושא ודרשה מממשלת ישראל לקבוע מדיניות ברורה. מדובר בכמות אנשים עצומה המגיעה לכ־50 אלף, ולשם ההמחשה מדובר במספר התושבים של גבעתיים או של דימונה וירוחם יחד, שהמדינה מתעלמת מהם ולא סופרת אותם בשום מרשם/מדד. התופעה אינה 'זמנית' כפי שניסו להציגה, ובפועל הם נמצאים כאן קרוב לתשע שנים, ותושבי השכונות והעירייה נאלצים להתמודד לבד עם המצוקה הקשה ושלל בעיות היומיום הנובעות מחוסר טיפול ממשלתי. למעט נושאים מעטים בהם המדינה חויבה לפעול (חינוך ו'מחסני הילדים'), לא חל שינוי אמיתי בעמדת הממשלה שעדיין ממשיכה להתעלם מהתופעה".
ממשרד הפנים נמסר בתגובה: "הנושא נמצא בתחום טיפול רשות האוכלוסין וההגירה ויש לפנות אליהם ישירות".
מרשות האוכלוסין וההגירה נמסר: "מי שקובע מדיניות זו לא הרשות אלא ממשלת ישראל, בדיוק כפי שכתוב בתוכן הפנייה. יש לפנות למשרד ראש הממשלה".