איך לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה?

אין דבר שסטודנטים יותר רוצים מלהספיק לעשות את כל המטלות ושיישאר עוד זמן וכוח לדברים אחרים. אז עולה השאלה: איך עושים זאת? האם יש דרך לאכול עוגה ולהשאיר אותה שלמה?

כשהייתי בצבא, עברתי כמה וכמה סדנאות בדרכי המפרכת להיות מפקדת. באחת הסדנאות שאלו אותנו שאלה אחת מאוד פשוטה: "איך לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה?". אני ועוד 20 חיילות מבולבלות, עייפות ובטח רעבות, כי תמיד היינו רעבות, התחלנו לדמיין עוגת קצפת עם שכבות של שוקולד לבן־חלב־נוגט ואיך בדיוק אנחנו דוחפות אותה אל תוך הלוע שלנו שידע הרבה מנות קרב ומעט מאוד עוגות קצפת. אחרי שסיימנו לדמיין את טעם השוקולד על שפתינו התפנינו להפעיל את התאים במוח ולנסות לענות על השאלה. אחת הציעה לאכול רק את החלק האמצעי של העוגה ולהשאיר את התחתית והקרם. אחרת הציעה לקחת שורה מאמצע העוגה העגולה ולחבר חזרה את חצאי העיגול, כך שיראה שלם אך קטן יותר. אחר כך הגיעו התשובות המתחכמות – לקנות מראש שתיים, לאכול עוגה של מישהו אחר או לאכול הכול בביס אחד. מישהי אפילו הציעה שנאכל את העוגה ואז נקיא אותה. כאן החלטנו לסיים את הדיון.

רק שאז הגיעה האוניברסיטה וגיליתי שכל מה שאנחנו, הסטודנטים, רוצים זה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. אני רוצה להגיע לכל השיעורים, גם לאלה שאין בהם נוכחות חובה. אני רוצה לסכם את החומר, לקרוא מאמרים ולהגיש את כל המטלות, גם את אלה תחת הכוכביות של "בונוס". אני רוצה לעבוד כמה שיותר שעות כדי להרוויח כמה שיותר כסף ואולי גם כדי לעשות עוד צעד לכיוון הקריירה. אני רוצה לבלות עם חברים ולתחזק זוגיות, רוצה לגור בדירה משלי, לנקות אותה, לסדר וגם לבשל ארוחת צהרים, כי כמה סושי כבר אפשר להזמין? אני רוצה להתנדב בפרויקטים שונים וגם להשתתף במלגה. שלא לדבר על זה שצריך לצאת פעם בכמה זמן לריצה ולתת כמה שעות במכון כושר, במיוחד עכשיו שכבר תיכף קיץ. כל זה כמובן,  עם שבע שעות שינה לפחות. אני רוצה לעשות את הכול ולעשות את זה הכי טוב שאפשר, בלי קיצורי דרך ובלי בינוניות. הכול והכי טוב שיש.

הבעיה היא, שאי אפשר. אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה כמו שאי אפשר לעשות הכול בחיים ולא להתפשר, לא לוותר או לא לדחות. לאחרונה אני מוצאת את עצמי הרבה מתמודדת עם הדילמה הזו. אני רוצה את הכול ולקח לי הרבה מאוד זמן להפנים שאי אפשר, שאני צריכה למצוא את דרך האמצע שכוללת בתוכה גם פשרות וויתורים. אז הפנמתי שזה בסדר. זה באמת בסדר להחליט שהיום אני ישנה שעה אחת פחות כי החלטתי לעבוד במשרה מלאה, זה בסדר לקבל 80 במבחן ולא להיות מצטיינת דיקאן בשביל להספיק להתנדב באיזה פרויקט וזה בסדר לוותר על השיעור של הבוקר אם אני רוצה עוד שעת שינה כי אתמול שתיתי בירה אחת יותר מידי.

בתור סטודנטים, אנחנו רוצים לטרוף את העולם ולהספיק הכול, אבל אנחנו צריכים להפנים שאי אפשר. צריכים להחליט על מה מוותרים, איפה מתפשרים, איפה מעגלים פינות, כי יש רק 24 שעות וצריך להחליט איך הכי כדאי לחלק אותן. יש רק עוגה אחת לאכול, ואי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, ובינינו? גם לא צריך. זה סתם משמין.