איך למדתי להפסיק לדאוג והתחלתי לאהוב טכנו

פתאום, בלי הכנה מוקדמת, מצאתי את עצמי קופץ לתוך תהום המוזיקה האלקטרונית שתמיד נמנעתי ממנה בכל מחיר. מאז אני בבולמוס מטורף שלימד אותי שיעור בענווה וביכולת של החיים להפתיע אותך

בוילר רום. צילום: יח"צ
בוילר רום. צילום: יח"צ
10 במאי 2018

אדם בן 30, מה יש לו בחייו? האופי מעוצב למדי, ההעדפות בחיים מוכרות, והטעם האמנותי די יציב. בגיל 30 אתה אומר לעצמך: הימים שבהם הכרתי אמן חדש שטלטל את עולמי חלפו עברו להם. כמי שעיסוק בתרבות הוא (כמעט) כל עולמו, אהבתו ופרנסתו, והופך מגיל 13 כל אבן מוזיקלית עד למחוזות האזוטריים ביותר, השלמתי עם העובדה שלהתרגש כמו שהתרגשתי בגיל 14 מלהקות ממחוז קאנטנברי באנגליה בתחילת שנות ה-70 כבר לא אתרגש; לחפור על סצנה כמו שחפרתי בגיל 15 על הקולקטיב אלפנט 6 מאת'נס, ג'ורג'יה, כבר לא אחפור; ולחקור משמעויות נסתרות של מוזיקה כפי שעשיתי בגיל 22 עם P-Funk כבר לא אחקור. עכשיו נותר לאהוב את מה שיש, להתרווח על הספה, ולעקוב תוך ריחוק רגשי מסוים אחר דברים חדשים שקורים. הסקרנות עוד קיימת, אבל היא מתונה. אני כבר יודע איך זה עובד, לא תעבדו עלי. את הסגנונות ה"חדשים" אני משאיר לבני ה-14 וממשיך להתפשט עם הטעם שלי לרוחב.

זה לא נורא, אלה החיים, או לפחות כך הנחתי עד לפני כמה שבועות. והנה, בלי שום התראה מוקדמת, אני מתרגש שוב כמו ילד בן 13 שגילה את סיד בארט. מערכת היחסים שלי עם מוזיקה אלקטרונית תמיד הייתה זהירה. תמיד הלכתי בשוליים, בקצוות, נוגע ובורח. תמיד עמדתי על פי התהום ולא העזתי לקפוץ. בתיכון שמעתי מעט טראנס, קצת שפונגל, אבל זה לא החזיק. בהשפעת קראוט רוק ומוזיקה ניסיונית יצא לי לשמוע פה ושם מוזיקה אלקטרונית מוקדמת. את בריאן אינו והאמביאנט המוקדם אני אוהב מאוד, וגם את טרי ריילי והמינימליזם שלו. אבל הכל מאוד מדוד, מאוד קרוב למקומות שבהם אני מרגיש בנוח. מוזיקה אלקטרונית פר סה? טכנו? האוס? לא נעים להודות בזה, אבל עד עכשיו התייחסתי לזה – גם אם ביני לבין עצמי – כ"לא מוזיקה", משל הייתי סבא שלי. ידעתי שזה לא מקובל לחשוב או להגיד דבר כזה, אבל הנחתי שזה לא יותר ממס שפתיים שצריך לשלם בעולם הפוסט-מודרני. אוי, היהירות.

ללמוד מסוקרטס

בשנה האחרונה, לכבוד משבר גיל 30 (שעבר כאילו כלום), התחלתי לצאת שוב למסיבות. מכיוון שדיסקו וFאנק לא כל כך קורים, מצאתי את עצמי במסיבות שבהן טכנו לסוגיו הוא הטון השולט. בהתחלה זה היה קצת מעצבן, אחר כך סתמי, באיזשהו שלב זה היה "היי, זה היה קטע מעניין" ומתישהו מצאתי את עצמי פשוט נהנה. מהמוזיקה. בהחלט מוזיקה. זה לא רק העניין של הריקוד – לרקוד אני אוהב בכל מני צורות – בטכנו וקרוביו יש אלמנט רפטטיבי, זו מוזיקה שמתפרשת למרחב ולא בונה על שיאים, וזה תמיד מה שצריך לבקש.

אחר כך הגיע שלב כמעט דמיוני – התחלתי לחפש ביוזמתי מוזיקה אלקטרונית כדי לשמוע באוזניות. זה מעביר בי רטט כאילו אני עושה משהו אסור, מקליד שמות זרים ולא יודע למה לצפות. אבל איך מתחילים בכלל? איך מתמצאים בעולם שבכוונה תחילה נמנעתי ממנו, עולם עצום ומסועף עם תתי-תתי-ז'אנרים? איך מחפשים משהו שלא מכירים? כפי שאמר לסוקרטס הקלאבר הידוע מנון בפרדוקס הקלאסי: איך אדם יכול לחפש את מה שאינו יודע? הרי גם אם אמצא את הדבר שאחריו אני מחפש – אם אני לא יודע מהו, איך אזהה אותו? התשובה של סוקרטס יפהפיה ורומנטית להפליא: אדם אינו יכול להשיג ידע חדש, אלא רק להיזכר במה שהוא תמיד ידע, עוד לפני שנולד. העולם אינסופי, הכל נמצא, אנחנו מחוברים ליקום מעצם קיומנו ולכן קשורים גם לכל הידע הקיים. המוזיקה האלקטרונית הטובה קיימת, אני קיים, משמע אני כבר מכיר אותה. וכך מצאתי את עצמי משיל שכבות של אגו ונולד מחדש לעולם של מוזיקה דרך פלייליסטים בספוטיפיי, כתבות וסרטונים ברזידנט אדוויזור ונבירה רנדומלית ביוטיוב. פתאום נזכרתי: אני מכיר את זה. זה קצב שאני יודע, זה נשמע כמו דיסקו, זה מזכיר את בריאן אינו והדבר ההוא מושפע בוודאות מקראפטוורק.

נכנסתי לבולמוס. איך מסווגים את הז'אנרים השונים? גולל כתבות עד אינסוף. איך נוצר הדיפ האוס? הבו לי סרטונים. מה הקטע של ג'יימס הולדן הפסיכי הזה? קורא בשקיקה את הריאיון. איך התפתח הטכנו משנות השמונים עד היום? טוחן את הפלייליסט. הלייבל בורדר קומיוניטי נשמע כמו המשפחה האבודה שלי – מנגן, מנגן, מנגן. אני לא בטוח, אבל יכול להיות שכבר חודש לא שמעתי מוזיקה עם מילים. פתאום הבנתי את החוכמה והתחכום שבסגנונות האלה, ואת המקומות שהנפש והגוף יכולים להגיע איתם.

זה לא סתם גילוי של להקה חדשה או סגנון מוזיקה שונה. זה שיעור לחיים. זה שיעור בצניעות וענווה וגם ביכולת של החיים להפתיע אותך עם תשוקות חדשות. למדתי לשחרר. אני נאחז בידע האנציקלופדי שלי לגבי המוזיקה שאני מכיר כאילו החיים שלי תלויים בזה, כאילו זה מה שמגדיר אותי. אבל שום דבר לא באמת מגדיר אותי. מפחיד להיכנס בגיל 30 לעולם שבו אני בור. אבל כמה שזה מרענן, כמה שזה כיף להיות שוב בן 13 שיושב עם אוזניות ומגלה עולם.

רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!