טוטאלי באפס מאמץ: הסטנדאפיסט שמת להיות כבר בן 65
הוא בן לאצולת האמנות המקומית שהתפתחה בסלון ביתו, בגיל 14 מרד בהוריו כשחזר יום אחד הביתה והכריז שהוא מפסיק לעשן וויד (זה לא התקבל טוב), שנים אחר כך הוא מרד שוב, עזב את התיאטרון הרפרטוארי ובחר בחופש, ומאז 2019 אילן גנני הוא סטנדאפיסט שמחכה ל-2034 כדי להיות ממש טוב בזה
כשהוא הכאיב זה כאב. כשהוא הצחיק זה הצחיק ממש. הייתה לחנוך לוין את היכולת לגעת דרך המילים שלו ישר בנקודה לכל אחד מהצופים. ואכן, צופה מהצד בקלות יכול לטעות בגיבור שלנו ולחשוב שהוא דמות של חנוך לוין, איזה יוחנן צינגרבאי כזה ("סוחרי הגומי"), או לצ'ק בובצ'יק כלשהו ("לוויה חורפית"), עם נגיעות של קליף ריצ'רד. בגיל 14 הוא מרד בהוריו כשחזר יום אחד הביתה והכריז שהוא מפסיק לעשן וויד. זה לא התקבל טוב. אילן גנני, 50, הוא אצולה של אמנות מקומית. הבן של השחקנית והמורה המיתולוגית רחל שור, מחלוצות ומייסדות הקבוצה שממנה צמח לימים תיאטרון החאן, ובמאי הסרטים הדוקומנטריים גדעון גנני, מייסד קרן מקור לסרטי קולנוע וטלוויזיה. בילדותו ראה גנני הצעיר את סצינת האמנות המקומית מתפתחת בסלון ביתו. הרולד פינטר עשה לו בייביסיטר כשהיה תינוק. וגם לו יש את היכולת הזו: לגעת לכל אחד מהצופים בנקודה. אולי בעצם הוא כולנו.
"למדתי משחק בסטודיו של ניסן נתיב. אחת המורות שלי הייתה אמא שלי, רחל שור. בהתחלה זה היה טיפה מוזר לשנינו, אבל התרגלנו. זה נהיה כל כך טבעי, שבשלב מסוים בלימודים היא התחילה לקרוא לי 'גנני', כמו שכולם היו קוראים לי", מספר גנני. "פעם באמצע שיעור היא צעקה 'גנני, אתה ענק!'. היא לא עשתה לי הנחות בגלל שאני הבן שלה, אבל גם לא קימצה במחמאות בגלל שאני הבן שלה. כשהיה צריך לקטול היא קטלה, אבל אם היא אהבה משהו שעשיתי היא נשפכה במחמאות בלי שום פוליטיקלי קורקט
"אחרי הלימודים שיחקתי בקבוצת הצעירים של הבימה. עזבתי את הבימה אחרי כמה שנים, ומאז – יותר מעשרים שנה – לא שיחקתי בתיאטרון רפרטוארי", הוא ממשיך. "מה שתמיד היה לי קצת קשה ברפרטוארי זה שכולם כל הזמן אומרים לך מה לעשות. הבמאי, מנהל ההצגה, המלבישה, השחקנים האחרים, לכולם יש מה להגיד. בקולנוע ובטלוויזיה יש הרבה יותר חופש לשחקנים. סטנד אפ זה אידיאלי מהבחינה הזו כי אתה חופשי לגמרי. וכידוע חופשי זה לגמרי לבד.
"אחרי שעזבתי את הבימה התפזרתי לכל מיני כיוונים", נזכר גנני. "כתבתי בערוץ הילדים, עשיתי דיבובים, לימדתי, שיחקתי בטלוויזיה ובפרינג'. הייתה לי תקופה של עשר שנים ששיחקתי כמעט בכל סדרה ישראלית, אבל תמיד רק בפרק אחד. דיבבתי במשחק המחשב הישראלי הראשון 'חזי פיפוש'. שיחקתי בסרט החרדי הראשון, 'אושפיזין'. יצרתי וכתבתי מופע ראפ קומי בשם 'המופע של פיצי ג'י', מופע יחיד שלי עם נגנים שהיה למעשה מחזמר הראפ הישראלי הראשון. אפשר לומר שהייתי חלוץ בתחומים רבים, כולם אזוטריים לחלוטין".
לאורך שנים יצא לי, בהזדמנויות שונות, לראות אותו עובד. תמיד בלט השוני בינו לבין שחקנים אחרים איתם חלק את הבמה. בעוד הם בסופו של תהליך למדו את הדמות ונכנסו אליה, הוא פשוט נכנס לדמות כמו לוחץ על כפתור בלתי נראה והפעיל אותה. טוטאלי באפס מאמץ. בהתחשב בנוף ילדותו זה לא מפתיע. כל חייו בילה במחיצת אנשי במה ואמנות והוא מצוי בפרקטיקה של המקצוע כמו גם בסוגות הטרלול השונות ממנו מורכב התיאטרון. הידע הזה מסייע לו לפענח את צפונות נפשו של האדם ולהעביר את זה לדמות אותה הוא מגלם.
התיאטרון עובר בעשורים האחרונים תהליך שינוי תפיסתי: הוא נפרד מהחוויה האנאלית החנוטה שהכרנו, ונוטה יותר ויותר להיפר ריאליזם עם נגיעות של פרינג'. גנני בחר להיפרד מהממסד לטובת סטנדאפ ולהיצמד לפרקטיקה של האמנות בה הוא כל כך מצוי, בלי פילטרים, בלי הנחיות, בלי סירוסים. הוא נשאר על הבמה, חשוף, מתלהם בדרכו הלא אגרסיבית, ובכנות מצמיתה מרסס פיסות חיים דרך הפרספקטיבה הייחודית שלו, חופשי מעכבות ופוליטיקה.
"סטנדאפ התחלתי לעשות רק ב-2019", מספר גנני. "שני אנשים דחפו אותי לעולם הסטנדאפ. הראשון הוא חברי ערן שדר, קומיקאי על אזוטרי בפני עצמו, שאתו כתבתי בעבר את ההצגה 'הקרפדים'. בהלוויה של אימא שלי סיפרתי עליה סיפור מצחיק ליד הקבר. אנשים נקרעו ובכו בו זמנית. כמה ימים אחרי השבעה ערן אמר לי 'אתה חייב לעשות סטנדאפ' ומאז הוא לא הפסיק לדחוף אותי לזה, אם כי לקח לי חמש שנים עד שמימשתי את הדחיפה שלו.
"השנייה היא השחקנית והחברה לירית בלבן", הוא ממשיך לחלק קרדיטים. "לירית החליטה לעשות סטנדאפ בעצמה והציעה לי לכתוב איתה את המופע שלה. עבדנו יחד תקופה ארוכה, ומתישהו אמרתי לעצמי שאם אני יכול לכתוב בדיחות ללירית אני יכול לכתוב גם לעצמי. הפרמיירה של המופע שלה 'יאללה בלבן' הייתה בתחילת השנה והעבודה המשותפת הייתה מהנה בטירוף. למדתי ממנה המון.
"סטנדאפ זה דבר מורכב. ראיתי ראיון עם לואי סי.קיי שאמר שלוקח לסטנדאפיסט יותר מ-15 שנה להפוך להיות ממש טוב. אם הוא צודק, אז אני אמור להיות סטנדאפיסט ממש טוב בסביבות גיל 65. זה בסדר, תמיד הייתי לייט בלומר. רוב הסטנדאפיסטים בישראל מדברים הרבה על המשפחה והילדים שלהם. אני לא, כי אין לי משפחה וילדים. זה לא מבחירה או החלטה. תמיד חיפשתי אהבה, ואני עדיין מחפש, פה ושם גם מצאתי, אבל זה לא התפתח לחתונה וילדים. מצד שני, זה גם לא במיוחד מטריד אותי. כמו שאמרתי אני לייט בלומר. אז אולי זה יקרה ויהיו לי ילדים בסביבות גיל 65. זה, וטיול למזרח, וכמובן זה שאני אהפוך להיות סטנדאפיסט ממש טוב. הגיל 65 הזה מתחיל למצוא חן בעיניי. מת להיות בן 65 כבר. הולכת להיות חגיגה".