אילנית בארץ בלי פלאות

"אליס" הוא סרטה הראשון באורך מלא של דנה גולדברג. גולדברג היא יוצרת נועזת שבסרטיה הקצרים הפליאה לייצר עולם סגנוני מהודק ובעיקר לא פחדה לגעת בעצבים החשופים. הרגש מתפרץ בסרטיה ודמויותיה מתמודדות עם אמיתות כואבות הקשורות לכאן ולעכשיו – ישראל של היום על כל המתחים והבעיות – אך הסרטים נוגעים גם בשאלות גדולות יותר, קיומיות, על זהות, מגדר ועל ההיררכיות המדומיינות שהחברה המודרנית מכפיפה על חבריה.

"אליס" ממשיך את הקו הזה ואף לוקח אותו צעד קדימה. אליס (אילנית בן יעקב) היא אישה העובדת כמטפלת סיעודית בפנימייה לבנות. אליס הנוקשה והחזקה כלפי הבנות שתחת טיפולה היא לא אותה אליס – האישה הנשואה והאימא לילד שמתמודדת עם דיכאון טורדני, עם יחסים מתוחים עם בעלה (חיים זנאתי) ועם הציפייה המתמדת ממשפחתה לתפקד כאם.

ההתקפות על אליס בכל החזיתות – הבנות בפנימייה, הסגל הבכיר, היחסים בתוך המשפחה והמאהב (עמוס שוב) מאיימים לסדוק עוד יותר את נפשה השברירית. עוצמתו של הסרט תקפה לא רק בשל עבודת הבימוי של גולדברג אלא גם ואולי בעיקר בחיבור בינה לבין אילנית בן יעקב המגלמת את אליס. הפגנת המשחק של בן יעקב יוצאת דופן: היא מתמסרת לתפקיד באופן מעורר השתאות ופורטת על נימי הרגש באקספרסיביות, עד כי נדמה שהגבולות בינה לבין הדמות מיטשטשות לעתים.

זוהי הופעה ראשונה של אילנית בן יעקב (40) בתפקיד ראשי אחרי הופעות קטנות וזכירות בסדרת המערכונים "מקום לדאגה", בסרט "מדוזות" ועוד. עכשיו, אחרי שהסרט שעל משחקה בו זכתה בפרס השחקנית בפסטיבל ירושלים האחרון יוצא סוף סוף לאקרנים, הגיע הזמן לשוחח.

 אז איך הכל התחיל?

 "ב־2004 התקשרה אלי דנה גולדברג, הציגה את עצמה ואמרה לי שהיא כתבה תסריט ושאני הייתי הפנים של הדמות שלה. מתברר שכשהיא התחילה לכתוב את התסריט והתחילה לרדת לעומקה של הדמות היא רצתה פנים, מבט, משהו ויזואלי להיאחז בו ולקבל השראה ממנו. היא התחילה להסתכל באתרים של סוכנויות שחקנים ולחפש פשוטו כמשמעו – פרצופים – ואז היא הגיעה לפרצוף שלי. וכך, בלי שאנחנו מכירות, הפרצוף שלי היה דבוק על הדסק טופ שלה איזה שלוש שבועות".

 איך היה תהליך העבודה עם דנה?

 "למדתי הרבה מהתהליך ומהמפגש עם דנה ועם התסריט הספציפי הזה – המקומות שהגעתי אליהם, החיפושים שעשיתי כדי שאליס תהיה חלק ממני ושאני לא אזייף אותה. האמת שגם עכשיו, בזמן שאנחנו כבר מדברים על התוצאה הסופית, אני עוד מחפשת. זה תהליך שלא נגמר ואולי הוא לא צריך להיגמר. זה מעניין שבעצם הפנים שלי היו ההשראה לסרט, כפי שסיפרתי, ו'אליס' (ובמידה מסוימת גם סרטיה הקצרים של דנה) הוא סרט שכולו קלוז אפ. הכל קרוב, אישי ואינטימי עד כדי מחנק.

"אין מקום להתבייש בתוך הסרט הזה, וזה הרווח העיקרי שלי ממנו ומהעבודה עם דנה. לא להתבייש לגלם דמות כזאת על כל המורכבות שלה ולא להתבייש לגעת בעצב. עצב יכול להיות דבר מאוד מכוער כשהוא חשוף, ודנה לא מפחדת מזה. היא מנקה את האסתטי החוצה, במסירות. זה אפשר לי את האופציה לראות שיש משהו מאוד יפה בחוסר אסתטיות – מכוער הוא גם יפה. נגיד שלבכות יכול להיות דבר מאוד יפה, למשל דמעה בודדת שזולגת בטיימינג מופתי במורד הלחי, ולעומת זאת פרץ של רגשות שאחד הביטויים שלו הוא בכי תמרורים, והוא יכול להיות מאוד מרתיע, ודנה לימדה אותי לשחרר את זה, להגיע למקומות האלה ולא לפחד מהם, לנבוע מהם".

אליס הוא סרט שמעניק תחושה ריאליסטית מאוד, ולעתים נדמה שאנחנו צופים באנשים אמיתיים ולא בדמויות מומצאות או כתובות. זה דרש ממך התכווננות אחרת מתפקידים אחרים שעשית?

 "כן. זה תהליך מאוד אינטנסיבי, ובגלל שהגענו למקומות כל כך עמוקים בסרט והדמות יצאה ממני, היה בי הפחד שיראו את אליס, כאילנית; שקווי המתאר ייטשטשו, שצופים ובעיקר אנשים שמכירים אותי יחפשו אותי בה. זה פחד מצמית – שהמצב הנפשי של אליס ידבק בי ולא יזוהה כמצבה של אליס – אבל דווקא החשיפה הזו מוכיחה את העוצמה שבפגישה שלי עם הדמות שלה. במובן מסוים אני זלגתי אל אליס והיא זלגה אליי".