"אני אימא שאוהבת את הילדים שלה ואוהבת את העבודה שלה"

הייתי מוכנה להסתער על 2015 כמו לביאה על שולחן ערוך ליום העצמאות. כמה שבועות לפני הגעתה הכנתי לי לוח השראה ובו תמונות ואימג'ים של כל הדברים שחשובים לי ומה שאני רוצה להשיג השנה. ניו אייג'י, אבל עובד.

כשגמרתי לנעוץ את התמונות והלכתי כמה צעדים אחורה, נפרש לפניי, כמו במטריקס, הקונפליקט של חיי: רגעים מחופשות משפחתיות (כולנו בשדה פורח באיטליה) ננעצו לצד רגעי שיא בקריירה (על הבמה בפרימיירה של הסדרה שלי); הבמביני ואני מחייכים (בפיקניק הממתקים החודשי שלנו) לצד רגעי גאווה שאני רוצה לשכפל (תמונת מחזור של כל הסדנאות שלי). משפחה וקריירה, קריירה ומשפחה. הקונפליקט התמידי שנולד דקה לאחר הוצאת השליה.

כשהבמבינו נולד, נתנה לי חברתי איידי טיפ מעולה לאימהות עצמאיות: לא לנסות לעבוד כל היום כשהוא עליי, אלא להקדיש שעתיים לעבודה ובכל שאר הזמן להיות איתו נטו. היום הבמבינו בן 6 ופיקולינו בן 4, ואני באמת מנסה, אבל העולם לא יודע את זה והוא מתקשר. כשהנייד מצלצל, אני עונה מאחורי גבם המתנדנד על נדנדה, בודקת אם זה דחוף או יכול לחכות. לרוב זה יכול לחכות ואני מצטערת שעניתי. בשבתות אני מנסה לא להתקרב למחשב, אבל לא עומדת בפיתוי ונכנסת איתו לשירותים, מחביאה אותו מהר כששוב אחד מהבמביני נכנס פנימה. ולפעמים זה הפוך – אני מבטלת פגישת עריכת תסריט שנקבעה אחר הצהריים ואחר כך מסתכלת על הבמביני רבים על עוגייה כאילו הייתה האחרונה בעולם, ותוהה למה לא מצאתי מבוגר אחראי אחר שיצפה בהם עושים את זה בזמן שאני מרוויחה כסף לעוד עוגיות.

השיא היה ביום המשפחה של פיקולינו שנפל בדיוק על מפגש סיום של הסדנה שלי. למזלי היה אפשר להביא רק הורה אחד מטעמי חוסר מקום, אך לטיפשותי הבעתי בפניו קנאה על כך שהבנזוג יבוא איתו ולא אני, רק כדי להוכיח את רצוני התיאורטי. התוצאה הייתה הפוכה: פיקולינו הסתכל עליי בעיניו הגדולות והכריז שאני היא זאת שתבוא איתו! נדרשו כישורי משחק מאומצים של הבנזוג שהתחנן בפני פיקולינו שיבחר דווקא בו. מובן שאחר כך הסתרתי בבית כל רמז לקיום הסדנה כדי לא לחשוף את השקר. אני אימא שאוהבת את הילדים שלה ואוהבת את העבודה שלה, לכן אני אכולת רגשות אשם ומנסה להתנהל במהלך 24 שעות ביממה בלי שאף אחד ייפגע.

לא עוד. 2015, כך החלטתי, תהיה נטולת ייסורים ועתירת התפתחויות בקריירה ועם הבמביני. אני אתכנן את הדברים טוב כל כך, ששום דבר לא יבוא על חשבון דבר אחר.

בשביל זה תליתי (לצד לוח ההשראה) לוח שנה מחיק גדול ומילאתי אותו בכל מחזורי הסדנאות שאני מתעתדת להעביר, כל הפרויקטים שאני מתכוונת לפתח כולל שעות עבודה על כל אחד מהם (בזמן שהבמביני בגן כמובן). ביניהם שזרתי את זמן האיכות האישי עם כל ילד (בוקר חופש בחודש לכל אחד) ואת הנופשים שאני מתכננת לכולנו. כן, 5102 עומדת להיות שנת שילוב אופטימלי של משפחה וקריירה. רק חיכיתי שהיא תתחיל.

בבוקר הסילבסטר הייתי באמבולנס עם אבא שלי בדרך לבית החולים. מאז הוא שם ואני לפעמים ישנה לידו ותמיד באה בבקרים. את ה"קריירה" שלי אני דוחסת בתקתוקי מחשב ליד המיטה שלו ובשיחות טלפון מהמונית, בדרך לקחת את הבמביני מהגן. הכל התחרבן. הכל קיבל פרופורציות.

יום אחד, כשפיקולינו חזר מהגן עם ציור משפחתי ובו הוא צמוד לאבא, אני עומדת חיוורת בצד, ובאמצע – סבא (במקום אחיו הבמבינו). הבנתי שאין מנוס – לעד אהיה אכולת רגשות אשם, אם כי הנושאים ילכו וישתנו.