אין כמו יפו בלילות

המחזאות האיטית והמתרפקת של נסים אלוני ב"הצוענים של יפו" זוכה לטיפול תכליתי ונמרץ שאינו מחמיא לה

צילום: אסף אשכנזי
צילום: אסף אשכנזי
12 בפברואר 2014

הצוענים של יפו – תיאטרון החאן

יצירותיו של נסים אלוני זכו אמנם להערצה במשך השנים, אך כמעט כל הניסיונות להעלות אותן על הבמה נתפסו כפספוס. התפיסה שהתגבשה כדי להסביר את הפער בין מעמדו הרם של אלוני לנוכחותו הדלה על הבמות, גרסה שהמחזות שלו עמוסים יתר על המידה במלל ובדימויים, בעוד שהמבנה הדרמטי שלהם רופף, מה שמקשה על העלאתם. בניסיון להתמודד עם הבעיה, החלו ידידיו ומוקיריו של אלוני, ובראשם דורי פרנס ומיקי גורביץ', במפעל עריכה של מחזותיו והעלאתם לבמה בגרסאות ידידותיות יותר למשתמש. הכישלון היחסי של המפעל המסור מוכיח כי הבעיה האמיתית עם אלוני היא כנראה חמורה בהרבה: חוסר התאמה מהותי בין שפתו האמנותית לשפת התיאטרון הישראלי בן זמננו.

צילום: אסף אשכנזי
צילום: אסף אשכנזי

התיאטרון הישראלי של היום הוא תיאטרון תכליתי, מכוון מטרה וחילוני בנשמתו. הוא לא אוהב בלבולי מוח והוא נחוש בדעתו לחתור לתוצאות. אלוני, לעומת זאת, הוא מחזאי מתרפק. מתרפק קודם כל על המילים, אבל גם על הטקסיות התיאטרונית והטקסטורה של העולם הבדיוני שהוא רוקח על מצע של מיתוסים מערביים. הדבר האחרון שמעניין אותו הוא לקדם את העלילה או לנסח מסר חברתי, שכל כך אוהבים במקומותינו. לא בכדי תקופת הפריחה של אלוני הייתה בקרב אנשי הבימה הוותיקים, חניכי אסכולת "תיאטרון כבית מקדש". ייתכן שאי אפשר באמת לעשות כיום את אלוני גדול מהחיים, כפי שעשו אותו מסקין ורובינא. עם זאת, יש בעיניי משהו במחזאות של אלוני שהופך אותה דווקא לחומר נהדר עבור תיאטרון עכשווי, מודע לעצמו, לא קונבנציונלי. יבוא יום והתיאטרון הזה יגלה אותו.

כל ההקדמה הארוכה הזאת מביאה אותנו ל"הצוענים של יפו" בבימויו של יוסי פולק. פולק, ששיחק בהפקה המקורית של אלוני בהבימה וניסה במשך שנים לביים את הגרסה שלו למחזה, ניגש לעבודה באהבה ובחרדת קודש. עם צוות השחקנים האהוב של החאן, הוא ניסה לאזן בין קסם לבהירות עלילתית. אך כרגיל, הניסיון לעשות אלוני בנוסח הישראלי התכליתי והנמרץ אינו עובד באמת, כפי שלא עבד בהפקות האחרות ליצירותיו בעשור האחרון. השחקנים עושים מאמצים גדולים להמיר את ההתרפקות בתכליתיות, אך רוב הזמן נוצרת תחושה מעיקה שהם אינם יודעים מה הם בדיוק משחקים. ככל שההצגה מתקדמת, יש בה אמנם יותר ויותר רגעי קסם שבהם השחקנים מרשים לעצמם להשתולל, אך ערכה המרכזי הוא בעיקר ההזדמנות שהיא מעניקה לנו "לקרוא" דרכה מחדש את המחזה המופלא של אלוני. כיצירה בימתית עצמאית היא מאכזבת למדי.