הפסולת לסל: אין כמו כפתור ה-Delete לשיפור מצב הרוח

לפני חמש שנים מחקתי את חשבון הפייסבוק שלי. זה היה אחרי שנוכחתי שכל יום אני עושה "הייד" לפחות לחמישה אנשים והבנתי שמשהו פה לא עובד. כבר אז היו כאלה שאמרו שזה רק עניין של זמן עד שאזחל בחזרה לפייסבוק, וכאלה שהסתכלו עליי בעין עקומה כאילו מדובר בטרנד אליטיסטי. שנה לאחר מכן חזרתי, אבל זה היה רק בשביל לפתוח עמוד לבלוג שלי. פרט לכך אין לדף האישי שלי שום שימוש: אין בו חברים, אין בו פיד, אין בו לייקים, אין בו כלום.

זו הייתה רק ההתחלה: לפני שנתיים כיביתי את הרטט של הטלפון הנייד ומאז אני משתדל להסתובב איתו רק כשהוא על מצב שקט. לפני שנה החלטתי לבטל את מרבית ההתראות באייפון: לא עוד הודעות על לייקים חדשים באינסטגרם, לא עוד עדכונים על עוקבים חדשים בטוויטר, לא עוד מספרים דו ספרתיים שמציינים כמה מיילים חדשים נחתו בתיבה. נוח.

ולא שזה משנה: הלייקים באינסטגרם ממשיכים להגיע (וזה נחמד דווקא), והמיילים ממשיכים להיערם בתיבה. הו, המיילים! הם לב לבו של הטקס. פה כבר דרוש וידוי: באופן מעט מוזר, שלא לומר ביזארי, אני אוהב לקבל מיילים; קצת כמו ילד קטן שעדיין מאמין שמשהו טוב יכול לצאת מזה. מצד שני, אם יש דבר שאני אוהב לעשות, זה למחוק אותם. כן: לא לשלוח אותם למטמון של גוגל שלא שוכח כלום, אלא למחוק. להיפטר. להשמיד. לא סתם המקש האהוב עליי הוא מקש ה־delete.

ואם אי אפשר למחוק את המיילים, אז לפחות לענות עליהם כמה שיותר מהר ולגרום לצד השני להיתקע איתם. שלחת לי מייל? אני משווה ומעלה במייל נגדי, ממש כמו במשחק פוקר. אמנם יש פה הימור שמביא בחשבון שמצדה השני של תיבת המייל יושב ברגעים אלה מישהו שרק מחכה להימור שלי, אבל זה סיכון שצריך לקחת.

זה אולי מוזר, אבל בפעולת המחיקה יש משהו שמרגיע את הנפש שלי. זו ממש פעולת ההיטהרות המודרנית שלי, המקבילה לצום, לוויפסאנה, לדיאטה או לכל פעילות אחרת. וזה לא משנה אם זו מחיקה של ספאם, של מייל מהעורך, מרואה החשבון, מסטודנט שרוצה לשאול משהו, מבן הזוג או מקולגה; וזו גם לא השאיפה ל"אינבוקס אפס". זה ממש בסדר אם יש כמה מיילים שעדיין לא טיפלתי בהם ומחכים לתגובה. אחרי הכל, גם יומם יגיע. מקסימום מחר.