אינדי גו-גו: אף הרכב לא הפתיע באינדינגב, אך הפסטיבל עדיין חשוב
על אף סימן שאלה מאחרי הצורך להגדירו כפסטיבל אינדי, ההופעות שלא הצליחו להפתיע והמנייריזם הקל, פסטיבל אינדינגב עדיין חשוב עבור חובבי המוזיקה בישראל
אז בהתחלה אתה עומד בתור של הכרטיסים ואז אתה עובר לתור של הצמידים? חידת ההיגיון הזאת לא באה על פתרונה במהלך השעה שהעברנו בתור לקופות, סליחה, לשני התורים, יחד עם האנשים ששמותיהם מתחילים באותיות א'-ג', ד'-ו', וברי המזל שבין ז' ל-ח', שמתבר ששיעורם באוכלוסייה נמוך מהממוצע. הכשל הלוגי הזה גרם לנו לפספס את Brain Candies המעולים, שהופעת הבכורה שלהם באינדינגב לפני שלוש שנים הותירה הרבה אנשים מאושרים. נכנסנו פנימה לקראת סוף ההופעה של Tree, שעל פי הצלילים הספורים שהספקנו לשמוע קנו בצדק את מקומם בבמה הראשית, במת הקוף, תחושה שהבאזז סביב ההופעה לאורך שלושת ימי הפסטיבל רק חיזק.
אחריהם הגיע הרגע הבלתי נמנע הזה שבו האירוע משחרר את המצמד ועובר מזחילה לנסיעה. "הקולקטיב" עלו לבמה וככל שהזמן חלף גיליתי שאני קצת מתבאס על הביקורת המסוייגת על האלבום שלהם שפירסמתי פה בתקופת צוק איתן. באותו זמן, הבינלאומיות שלהם נשמעה קצת תלושה, אבל עכשיו, כמה מטרים מהמקום שבו הד נפילת הרקטות כבר הספיק להתפזר, הם שואבים את הקהל אל תוך העולם שלהם, מעיפים אותו כמה מטרים למעלה בסולו מוצלח של יוסי מזרחי ומעבירים בין כולם צמרמורת קלה ב"Come Back Home". המוזיקה, יחד עם הכריזמה של האנשים בחזית – במקרה של רועי ריק מדובר בשילוב מהפנט בין הסולן של הקומיטמנטס למשה דץ – מייצרת מפגן נוכחות מרשים. ברי סחרוב שעולה אחריהם קצת מנחית את האווירה בהופעה דלילת להיטים, כנראה מתוך מחשבה, לא מופרכת ולגיטימית, שהקהל של אינדינגב בשל יותר לניסויים. התוצאה היא שהצעירים יותר, שלא מרגישים מחוייבים להתייצב בכל פעם שברי מופיע, פורשים למתחמי האוכל.
את הבוקר שאחרי ברי פותח עם חברים בבריכה של קיבוץ צאלים, כשמסביב לאייקון עם משקפי השמש הנצחיות ורעמת השיבה מתרוצצים כמה עוללים ומציגים אותו באור שונה לגמרי. חמש דקות נסיעה משם, מתחם הפסטיבל מתחיל להתעורר. כמה מיצבים משונים הוצבו בין המחצלות בהשפעת פסטיבל הברנינג מן, שגרסתו הישראלית זכתה השנה להצלחה. בקרב הקולינארי מביסים הדוכנים הטבעוניים את דוכני הנקניקיות וההמבורגר, ללא ספק טוויסט מפתיע בעלילה הישראלית. האווירה שמחה, מכבדת ונינוחה. אולי נינוחה מדי לפסטיבל שמגדיר את עצמו בתור "אינדי". אין את תחושת הסכנה, או לפחות ההרפתקאה, המתבקשת מאירוע שמייצג חלופה לזרם המרכזי. רוב ההרכבים שרים באנגלית. זהו מהלך שיכול להתפרש כהתרסה נגד המציאות הישראלית, אבל מכיוון שכולם בחרו בשפת הריבון העולמי כנס המרד, עולה חשש שזוהי בסך הכל כניעה לא מודעת לשליט הגלקסיה.
אחת הדרכים המקובלות לבחור הופעה היא לפי שם ההרכב ואנחנו מוצאים את עצמינו מול Wild Oscar בבמת הפיל. במקביל מתחילה הרצאה בבמת החיפושית על "הפוליטיקה של האינדי" שחוטאת לאורך כל אורכה בהנחת המבוקש, ומעלה הרהורים האם נותר משהו מהמושג הזה מלבד מיתוג מסחרי, ומי יותר אינדי – החבורה הצעירה והרועשת ששרה "כמו ששרים באמריקה", או חיים אוליאל שבע הימים ולהקת שפתיים, שבאותו הזמן שרים בבמה הגדולה על שדרות ומתבלים במרוקאית?
עובר הרבה יותר מדי זמן עד שהמתחם מתרומם מחדש. אייל תלמודי ומלוקס, יחד עם האחיות המופלאות לבית דוניץ מספקים כמה רגעים של התעלות, בייחוד באלה שבהם שי צברי מלווה את החבורה בסלסולים יפהפיים, אבל מיד אחר כך ה-Black Brusies מדגימים על אותה במה את אחד החטאים הרווחים בפסטיבל – המניירה: מניירה של אייטיז, מניירה של היפ הופ והפעם זו היא מניירה של בלוז. כשל נוסף של הפסטיבל הוא שבניגוד לאירועים קודמים, כמעט ולא היו הרכבים שהופיעו משום מקום ופוצצו לקהל את המוח. זה אמור לקרות בבמת הפיל, ששמורה בדרך כלל למוזיקאים הפחות מוכרים, ולמשך שעות ארוכות התנועה מולה דלילה ועצלה. הקהל הצביע ברגליים ובחלקים רבים של היום השני רוב הפעילות נרשמה במתחם האלקטרוני, למרות שנדמה שאינדינגב לא הוקם כדי שהקהל יעביר את זמנו מול דיג'יי.
גם האיינגלסי שעוררו ציפיות לא הצליחו למגר את האנמיות שהתשלטתה על האירוע, עד שגבע אלון משך את היום הזה חזרה למעלה עם רגע משמעותי בקריירה שלו – המעבר לעברית. סוף סוף הופעה שנשענת על סתם שירים טובים ונגינה מהודקת ולא על סלטות, פליקלאקים לאחור ודחקות מודעות לעצמן. היתה תחושה שהבחירה של אלון בעברית, לקראת האלבום הקרב, מבדלת אותו מהסצינה ומעלה אותו ליגה, וגם כשחזר לשירים המוכרים מאלבומים קודמים באנגלית, זה קרה בדיוק ברגע הנכון, אחרי כמה שירים חדשים מהאלבום החדש שהיו פחות מוצלחים. הסולו ב"The Folks Back Home" היה לא פחות ממדהים והציב לניצן חורש והקאט אאוט קלאב שעלו אחריו רף גבוה. חורש עמד באתגר בהצלחה ויחד עם אלון ניפק מפגן עוצמה של דור הביניים, זה שהתחיל את הקריירה אחרי ימי הזהר ורגע לפני התמוטטות מבנה התעשייה המסורתי והפס הרחב. החומר האפל של מוג'האדין סגר את הלילה השני כמו שצריך.
ביום האחרון, רגע לפני הפינלה של הפסטיבל, אפשר היה להיזכר למה אינדינגב הוא בכל זאת אירוע חשוב, בעל סדר יום מגובש ורציני. ב-13:00 בצהריים, כשהחום היכה במתחם במלא העוצמה, עלו לבמה המרכזית Electric Zoo, למופע שעד מהרה יהפוך למופע הטוב ביותר לטעמי בשלושת ימי האירוע, זה שמעורר את התקווה שמכאן עשוי לצמוח משהו מסעיר באמת. האנשים של אינדינגב בישלו את ההרכב בסלבנות ובחכמה: עד לפני כמה שנים הפאור-טריו הופיע עדיין באחת מהבמות הצדדיות והפגין לא הרבה יותר מפוטנציאל. ההתמדה והנחישות להישאר במשחק השתלמו והפעם הלהקה, שמתמחה ברוק כבד מהשנים שעדיין קראו למוזיקה הזאת רוק כבד, מילא את הבמה המרכזית והחלל שמולה בצלילים מלאי נפח, נגינה מהודקת ועצמתית, מוזיקה מחרמנת ואנרגיות של אירוע אפי. הסולן גל דווידסון בעל ההופעה הטווסית עשה עם הגיטרה שלו קסמים ויצא לסלואים לטווח ארוך במהירות האור, שהעניקו לו את התואר הגיטריסט המצטיין של האירוע. הקהל שגדש את הרחבה הגיב כמו שמצופה ממנו מול מטח הרוקנרול שהונחת עליו וסוף סוף נצפו גם כמה מפגני מושינג.
קינחנו במיכל לוטן ואיציק פצצתי שהצליחו לרתק את הקהל במופע פולק אינטימי ומופלא ולהשאיר את הרחבה מול במת החיפושית חסרת הסיכוי מלאה מפה לפה, ובעמי שלו, שכרגלו התעקש שמופע שירי ההשיכורים שלו יערך על המשטח שמתחת לבמה וסחף את הקהל לשירה בציבור עולצת במיוחד. אלו היו שני רגעים קסומים במיוחד, באירוע שמחפש את דרכו בין הקצה למרכז ונע בין הגזעי לסחי, גם בלי להזכיר את הכנס של יש עתיד שהתקיים באותה שעה בבריכה של קיבוץ צאלים.