הגדלנו בשקל ו-90: גיטרות, אמוציות וקאבר לקלאסיקה. הכל בפנים

לא מעט קרה מתחילת החודש בעולם המוזיקה. טקס פרסי הגראמי היה בזוי ואבסורדי מבדרך כלל, ג'סטין ביבר מרים מג'סטיס ומכניס את עצמו לפיוד מטומטם כמעט כמו הפעם ההיא שנכנס בדלת זכוכית, ופלייליסט 2021 שזכה להתעדכן בכמות נאה של מוזיקה טובה עם שלל שת"פים מתבקשים. אינהיילר #3 // סיכום מרץ עד כה:

Ya Tseen // Knives (feat. Portugal. The Man)

Ya Tseen הוא פרויקט מסקרן חדש הנושא את שמו האינדיאני המסורתי של האמן רב הכשרונות והאקטיביסט ניקולס גלאנין מאלסקה העומד בראשו. לכאורה, גלאנין צץ משום מקום לתוך חוזה בלייבל האינדי האיכותי Sub Pop שישחררו בקרוב את "Indian Yard", אלבומו הראשון תחת שם הבמה הנוכחי. בפועל, חיפוש קל בגוגל מעלה שתחת האלטר אגו המוזיקלי הקודם שלו, Silver Jackson (עם המספר המדהים של 272 מאזינים חודשיים בלבד בספוטיפיי), הספיק גלאנין לשחרר כבר ארבעה אלבומו סולו ואחד נוסף כחבר בהרכב Indian Agent אותו הקים, ואיכשהו נותר ישות אלמונית בסצינת האינדי (המוזיקלית, כן? זה עלול לבלבל פה). מפה לשם, מדובר בכולבויניק (עטור מלא פרסים על שלל יצירות, מסתבר) שמתעסק בהכל בערך, מפיסול, דרך צילום עד עיצוב תכשיטים, ומוזיקה היא רק עוד נדבך שולי בדרכו להאיר את עיני העולם על חוסר הצדק הגזעי שנעשה לעמים ילידים (!Indigenous lives matter). זה כבר הסינגל השני של ההרכב, והחיבור עם קולו הפלצטי של סולן פורטוגל דה מאן, ג'ון גורלי, יוצר את אחד הקטעים הכי יפים שיצאו מתחילת השנה. פופ פסיכדלי מתקתק עם פזמון יפהפה שמפלח את הלב כמו סכינים מושחזות. אם אתם כבר על זה, תנו אוזן גם לסינגל הבכורה "Close the Distance" שעושה נעימי לאללה. שווה לזכור את השם יא טסין, נראה לי שיהיה כיף איתם השנה.

Kings of Leon // Golden Restless Age

מוקדם יותר החודש כבר הרמתי כאן (לתדהמתי הרבה) לשלושת הסינגלים הראשונים ששיחררו קינגס אוף ליאון לקראת האלבום החדש "When You See Yourself", ואז גם הגיעה היצירה השלמה שכבר לא כזה במפתיע התגלתה כאלבום הכי טוב של הלהקה מזה למעלה מעשור. קשה לשים את האצבע על קטע מוצלח ספציפי בתוך אלבום שהוא אסופה של סינגלים פוטנציאליים. כמו "Time in Disguise" שעלול להפוך להמנון פסטיבלים; "A Wave" שנבנה בהדרגה עד חלקו השני של הפזמון ומתפוצץ כמו הצונאמי שעוד יטביע את כולנו, או שמא אחד מרגעיו המתונים יותר אך סוחפים לא פחות (כמו ""Claire & Eddie). "Golden Restless Age" לעומת זאת, הוא כנראה תצוגת התכלית האידיאלית שלוקחת קצת מכל הטוב שמאפיין את הקטעים הנ"ל, ודוחסת אותם לתוך שיר אחד שהוא מבוא שלם לפועלם של קינגס אוף ליאון. הם נעזרו גם הפעם במרקוס דראבס שהפיק עבורם את ""Walls החלש מ-2016, אבל התוצאה היא פופית הרבה פחות, ונשענת על הסאונד הקלאסי יותר של הלהקה, לשמחת כולנו, רק בגרסה בוגרת ומהודקת יותר. אחלה כיפאק, הילביליז!

Grouplove // Shout

גרופלאב המופרעים מלוס אנג'לס שיחררו רק באמצע מרץ הקודם את אלבומם הרביעי "Healer", ובדיוק שנה לאחר מכן מפתיעים עם "This is This", אלבום חדש משום מקום, ללא התראה מוקדמת או סינגלים מטרימים. תשעה שירים חדשים, רובם שומרים על הצביון הפופי-קרחניסטי של ההרכב, ומזכירים בחלקם את ימיה היפים של קים דיל בפיקסיז. מעל כולם עומדת הסולנית האנה הופר עם "Shout" שנועל את האלבום ב-5 דקות שרצות על ספקטרום של כל הרגשות (פלוס דקה אחת נוספת של רעש סטטי שניתן לוותר עליה בסיום, אבל מי אני שאשפוט את האמירה האומנותית של השקט שאחרי הסו קולד סערה). הוא מתחיל כמו בלדה קורעת לב טיפוסית ומתפתח במהרה להמנון חועס ולא מתנצל. פורקן אמוציונלי? הדבאנגר? חיבוק גדול? כל התשובות נכונות.

Everything Everything // SUPERNORMAL

אנחנו כמעט תמיד כמהים לכמה שיותר מהכל, אפילו שהצורך האנושי הבסיסי שלנו יכול להסתפק בהרבה פחות מאותם מינונים אבסורדים. אמא שלי הייתה קוראת לזה בלאדינו "אוז'ו ווזיאו". עיניים גדולות/מנקר עיניים, עבורכם. אתם יודעים, המילקשייק הסוטה ההוא שעולה על גדותיו עם הר של צמר גפן מתוק, שתי אצבעות קינדר בואנו, רוטב קרמל מלוח, קצפת ושבבי בייקון על כל העסק שבטח ריירתם עליו בחשבון האינסטגרם של דיינר שקר כלשהו, שמתהדר במנות "מושחתות" (תיאור יומרני שמרגיז אותי במיוחד ושמור אצלי לפוליטיקאים מסוימים בלבד). ובכן, זו אנלוגיה סבירה לבוז שאברית'ינג אברית'ינג מביעים כלפי תרבות ה"סופרסייז מי" בסינגל החדש והאינטנסיבי, שלא זכה למצוא את דרכו ל-"RE-ANIMATOR", אלבומם המופתי מהשנה שעברה. וידאו קצר ומעניין בנושא מסביר יפה את סוגיית הדחף, אבל לשמוע את קולו היחודי של סולן הלהקה ג'ונתן היגס יוצא מגדרו כשהוא דורש שהכל יוגדל בשקל תשעים, עלול להכניס את כולנו לפרופורציות אפילו יותר.

Foxing // Speak with the Dead (feat. WHY?)

איזה דבר שזה. פוקסינג המעולים שהיו אחראים לאחד משירי השנה שלי ב-2018 חוזרים לראשונה אחרי 3 שנים שקטות עם מאסטרפיס בן 7 דקות בשתי מערכות מטלטלות, כשהם חוברים בטבעיות אין קץ ל-WHY? בראשות יוני וולף (איזה יוני? יוני שלנו?). איך לא, אחד מכותבי הקטע הזה הוא לא אחר מאשר יקיר המדור, סולן מנצ'סטר אורקסטרה אנדי האל, שלאחרונה ידו בכל, ומבחינתי שיטביע אותה גם עד המרפק. חצי ראשון של צמרמורות בחסות פוקסינג וחצי שני עם הכניסה האפית של יוני לעניינים, על גבי מפלי גיטרות ותופים אלימים לתוך אאוטרו יפהפה שהידהד לי בראש את האנטייטלד "Vaka" של סיגור רוס, שזה רק אחד הקטעים שהכי שיחקו לי פינג פונג עם הנפש בכמעט עשרים השנה האחרונות, נו ביגי. הרבה להכיל ברצועה מוגזמת אחת, אבל אם זו יריית הפתיחה לאלבום החדש, אז אללה איסטר.

The Midnight // Neon Medusa

אני חושב שכולנו נסכים פה אחד שמבין כל הגימיקים שהפציעו בשנים האחרונות ונשארו איתנו קצת כמו זיבה מוזיקלית, הטייקאובר של הרטרו/וויפור/סינת'/איך שתרצו לקרוא לזה-וויב עם ניחוחות האייטיז ששטף את תרבות הפופ בסערה בשנים האחרון הוא המוצלח מכולם. לא ברור אם "דברים מוזרים" היא הטריגר להתבססות זכרונות אייטיז מתוקים (שחלקנו כלל לא חווינו בתור בני נוער) במעמקי המיינסטרים בשנים האחרונות – בין אם ב"וונדר וומן 1984" האיום (מחילה, GAL GADOT), "קוברה קאי" הגילטי פלז'רית או באלבומים שלמים שמינפו את הטרנד החם אצל שמות כמו מיוז, דה וויקנד או דואה ליפה, בין היתר. מה שבטוח, זה שכמעט כל האמנים שבחרו לרכז את בסיס עבודתם סביב צלילי הקלידים מהמרתף של רוס גלר (שפם מביך בילט-אין), יכולים בקלות למצוא את עצמם בפסקול של סדרת הלהיט הנטפליקסית הכאילו מפחידה.

בין שלל אמני הסינת'וויב הפעילים, כלומר אלה שלא מדובר עבורם בשטיק תקופתי חד פעמי והיו מהראשונים לזהות עוד לפני שכולם עלו על רכבת רנסאנס האייטיז – דה מידנייט נמצאים שם בטופ יחד עם שמות כמו קווינסקי וכרומטיקס (שגם הופיעו בפסקול הסרט "דרייב" עם ריאן גוסלינג, להיט נוסף ברוח התקופה). המוזיקה שלהם נשמעת בדיוק כמו שתדמיינו שקיעות על העיר בגווני אפרסק ועצי דקל וארקייד זרחני של פעם שנמצא בקומת הפוד קורט בקניון שכנראה מעולם לא ביקרתם בו. רגעים שהושתלו ויזואלית במוח של כולנו כאילו היו שם מאז ומתמיד. לא במקרה אגב, ככה נראות מרבית העטיפות שלהם וככל הנראה גם הילדות שלהם בל"א, שכולנו קצת מקנאים בה עכשיו. הם הוציאו בשנה שעברה את אלבומם השלישי, אבל ההיילייט האמיתי הגיע דווקא בשבוע שעבר, במסגרת אי.פי חדש. כיוון שאין עדיין קליפ, תראו את גרסת הלייב הזו שנשמעת בדיוק כמו גרסת האולפן ממילא, ולו רק בשביל טים מקיואן שנראה כאילו נותן את כולו על התופים בשם מיסטר מיאגי. אידטקימאסו.

Jorja Smith // Addicted

יש קצת ספוילר בכותרת, כי הקטע המינימליסטי הזה של פרח הבר הבריטית ג'ורג'ה סמית' ממכר כמו ממתק R&B עם ביט ג'אנגל אולדסקולי שמבעבע מתחת לכל העסק הזה א-לה קראק על כפית (איזה מהם שתבחרו, רוצה לקוות שהפאי). אישה לחיים.

Class Actress // Fade into You

אגב אשה לחיים, אליזבת' הארפר (יחד עם צמד שותפיה ליצירה, מארק ריצ'ארדסון וסקוט רונזטל) חוזרת עם האי.פי הקצרצר "Sense Memory", ומלטפת בקולה שלושה קאברים אלקטרוניים לקלאסיקות על זמניות, בראשן בלדת הניינטיז האייקונית של מאזי סטאר (ואולי השיר הכי מקוברר בשנים האחרונות); "Ask", אחד הקטעים היותר שמחים בקטלוג של הסמית'ס ו-"The Hills" של דה וויקנד (מוטיב חוזר השבוע, שמו עוד יצוץ בהמשך), שזוכה לאינטרפרטציה מהפנטת עם ליריקה מחודשת של הארפר וקריצה לסינגל הכיפי "Weekend" מ-2011. זה גם האי.פי הראשון של ההרכב מאז "Movies" ב-2015, אחרי שבסוף השנה שעברה הראו סימני תחייה מחודשים עם הסינגל "Dark Dopamine Ceremony", כך שלגיטימי לפנטז על אלבום חדש.

כרגיל, אזכיר שאת כל הקטעים הנ"ל אני מאכלס היטב תחת קורת גג אחת בפלייליסט 2021 שלי בספוטיפיי שכבר עומד על מספר נאה של 222 קטעים (נכון לכתיבת שורות אלה) ומורכב מכל הדברים ששמעתי מתחילת השנה ועשו לי נעים באוזן. מוזמנים מאוד לעקוב, כי למה שרק לי יהיה נעים באוזן?

אה, וכמה סטיגידישים לסיום, אחרי השבוע שחלף, בכל זאת:

אמנם הימים ימי קורונה וגם עולם הטקסים ספג חבטה בדמות מינימום אווירה והענקת פרסים בשלט רחוק דרך הזום (או AOL מסנג'ר, אם אתם הסטרוקס), אבל מדהים לאיזה תהומות של שפל הצליחו להגיע בטקס הגראמי ה-63 (חרף הופעת הבכורה המשובחת של הדואו החדש של ברונו מארס ואנדרסון פאק תחת השם "סילק סוניק", לסינגל החמאתי "Leave the Door Open". ויש גם אלבום משותף בדרך! סקס).

לא יודע מאיפה להתחיל לסכם בכלל את הפיאסקו. אולי זו באמת העובדה שהסטרוקס (על אף נאום הקבלה המתוק והמאותגר טכנולוגית) הצליחו לזכות בפרס אלבום הרוק על האלבום *הזה* שלהם, שהוא אחלה והכל, אבל לא מתקרב ברמתו לאלבומים האחרים שלהם שאשכרה הגיע להם גראמי, כך שמדובר בלא פחות מתיקון עוולה היסטורית מצד חברי האקדמיה ללהקה שבוודאות תגיע לרוקנרול הול אוף פיים, ההולי גרייל האמיתי אם תרצו, וזה היה משעשע אם זה היה קורה ללא גראמי. סוג של פרס ניחומים מאוחר. בכל יום נתון הייתי לגמרי זורם עם החלטה שכזו לטובת להקה אהובה, שבאיזשהו מקום היא המקבילה המוזיקלית של ליאונרדו דיקפריו (שזכה באוסקר הניחומים הראשון שלו רק עבור "האיש שנולד מחדש", מכל הסרטים שלו שבעולם), אבל היא לחלוטין נטולת כל יושרה מוזיקלית ובאה במקרה על חשבון המאסטרפיס של מייקל קיוואנוקה, שלו דווקא כן מאוד הגיע לזכות ונשדד לחלוטין.

ואולי זה בגלל שגם נאס זכה לראשונה בגראמי על אלבומו האחרון ולא נניח על "Illmatic" מ-94 שנחשב לאחד מאבות המזון של ההיפ הופ, אבל נגיד שנחליק, כי ממילא לא הייתה לו תחרות ראויה מדי השנה. או שמא בגלל שהם החליטו לא להעמיד את דה וויקנד לשום פרס, אחרי שהאלבום ההוא שלו שכבר הזכרתי פה נתפר על ידי מפיקי על במטרה לזכות בכל הגראמיז, ואין שום סיכוי שבעולם מתוקן מגה להיט דביק ומהונדס לעילא כמו "Blinding Lights" לא לוקח את כל הקופה בכל טקס פרסים שהוא בכל תחום אפשרי. את הניצחון הגדול שלו הוא כבר השיג בהופעת המחצית בסופרבול במקום, ועל הדרך גם הכריז לאחרונה שהוא מחרים מעתה את הגראמיז לנצח, ולא זקוק לחותמת שלהם. אבל אולי ההחלטה הבזויה מכל הייתה דווקא להעניק גראמי לקניה ווסט אחרי שתיעד את עצמו ב-2020 משתין על הגראמי, ליטרלי, ואז החליט להמשיך להגיש את המוזיקה שלו לשיקול האקדמיה, מה שאשכרה הצליח לו. פי אלף יותר קניה ווסט.

בכל מקרה, כדאי לזכור רגע יפה אחד מהעבר הלא רחוק שסיפק הטקס החריג הזה, ונכון שזה לא מדד לכלום באמת בהתחשב בכל הנאמר לעיל, אבל טיילר דה קריאייטור זכה בהן צדק בתואר אלבום ההיפ הופ של השנה על "IGOR" (שהוא רק במקרה גם אלבום העשור הקודם שלי) ואפילו נתן שם את ההופעה הכי גדולה בתולדות הטקס (אין טעם לנסות לשנות את דעתי בנושא, לא תצליחו ולאף אחד גם ככה לא באמת אכפת). מפה לשם, גם האסמכתא הבינונית הזו שהוא חיכה לה כל הקריירה והייתה אמורה להפוך לשיחת היום התגמדה לנוכח האסון שהתרחש רק כמה שעות לפני תחילת הטקס (שהתקיים אגב בסטייפלס סנטר, אולמה האייקוני של הלייקרס. האירוניה), כשהמסוק של קובי ברייאנט צנח והתרסק כמה עשרות קילומטרים משם (הוא פשוט היה חייבבבב להגיע לאקדמיית הכדורסל שלו במסוק של עשירים, סתם למבורגיני זה לבייסיק ביצ'ס. תמיד היה שואו-אוף, גם כשהוא מת הוא היה חייב לעשות את זה בפיצוץ מפואר ועתיר תקציב. אללק, הנחש הזה).

אפשר להגיד שמותם הטראגי של קובי ובתו הקטנה (ושבעה נפשות נוספות שב"יורשים" המופתית של HBO כנראה היו מכנים NRPI – "No Real Person Involved") "גנב" לטיילר את הספוטלייט מלילה שמגדיר מחדש קריירה שלמה, אבל כיוון שזה נבלע בדפי ההיסטוריה כאירוע שולי בערב סוריאליסטי, להלן ההופעה המושלמת מהטקס של השנה שעברה, אם פספסתם וגם אם לא. תנו לו את כל הצפיות שלכם. 2020 אט איטס בסט – מוות, בלבול, כעס ואבל של מאות מעריצים מפורקים שמדליקים נרות נשמה מחוץ לאולם שבתוכו הכל עדיין מאוד בחיים (גם אם כולם בקהל כבויים מבפנים):

באירוע אחר מהשבוע האחרון ששווה להזכיר סתם כי הוא מצחיק רצח, התברר כי ג'סטיס הוציאו לג'סטין ביבר מכתב הפסקת פעילות לצמיתות, אחרי שבמחנה של האחרון יצרו קשר עם הלייבל של ג'סטיס "Ed Banger" עוד בשנה שעברה, כי מסתבר שהאדון ביבר מחבב כל כך את לוגו הצלב הענק של הצמד הצרפתי, שהוא התעקש לשתף פעולה עם המעצב של הלייבל וביקש הכוונה לקראת אלבומו החדש שיצא בסופ"ש האחרון ונקרא (הפתעה הפתעה) "Justice". עד כאן הכל מעולה, ואפילו So Me המעצב שאחראי ללוגו של ג'סטיס קושר להתכתבות וענה שיהיה זמין לשוחח על עיצוב הלוגו בתוך כשבוע. רק שזה היה האימייל האחרון בין שני הצדדים, ובסוף החודש שעבר החלו הצמד לקבל מבול הודעות מכל עבר התוהות על קנקנו של הארטוורק החדש של ביבר שהציף את הרשת, ומזכיר באופן מחשיד לוגו כלשהו. מטומטם? חסר תקנה? תחליטו אתם:

חוץ מהפן המשפטי המתבקש עקב אחד הריפאופים המטומטמים ביקום, בעלי הלייבל פדרו ווינטר (הידוע גם כ-Busy P) העלה פוסט מטריל מהאינסטגרם של "Ed Banger" בו הוא מציע את העיצוב שלו ללוגו החדש של ג'סטיס. ג'סטין ביבר, אתה הפייספאלם של כולנו. #JUSTICE_4_BIEBER