עדן גולן נתנה לנו סיבה לחייך באירוויזיון הכי עצוב בהיסטוריה

זה לא היה ניצחון. לא קפצנו בבתים באמצע הלילה, לא זרמנו לכיכר, עדן גולן לא קיבלה טלפון מראש הממשלה. ובכל זאת, אחרי אמש התחושה היא של סיפוק גדול מאוד. בהנחה שניצחון אמיתי היה קשה להשגה בתנאים האלה, במובנים רבים עדן גולן הגיעה הכי קרוב שיש. באקלים הפסיכי שהיה סביב האירוויזיון הזה, לסיים במקום החמישי – זה כמעט כמו לקחת את הגביע בזמן אחר. או במציאות אחרת.

>> ההימורים שלנו: צדקנו ב-8 מתוך 10 המדינות בטופ טן

עדן גולן היא, ללא ספק, המנצחת הגדולה בהקשר הזה. כבוד מגיע כמובן גם לקרן פלס ואבי אוחיון, יוצרי השיר "Hurricane" – אבל גולן, בניגוד להערכות המוקדמות (גם של כותב שורות אלה), עשתה דבר עצום. היא רק בת 20, אבל היא שברה את כל תקרות הזכוכית, סיפקה ביצוע לפנתיאון והביאה תוצאה מדהימה שלא תישכח במהרה.

האירוע בכללותו, צריך להודות, לא היה מהמוצלחים שאני זוכר. התחושה היא שהאירוויזיון השנה כל כך ניסה להיזהר מאיזושהי התבטאות פוליטית, שהוא קצת איבד את האדג' שלו. מעבר לפאשלות ההפקתיות, כולל פרשת המתמודד ההולנדי שנעדר מהתחרות בדקה ה-90 ממש, ההופעות לא היו מספיק טובות (גם השירים), וקשה לומר שנהנינו כמו בליברפול בשנה שעברה – או, סליחה על הפרובינציאליות, אפילו לא כמו באירוויזיון שהיה בתל אביב 2019.

לקונה אחת שהיתה ונשארה – היא הפער המדהים בין צוות השיפוט לבין הקהל הרחב. גם בשנה שעברה, זה היה המתח – השופטים העניקו הצבעה גורפת ומשוגעת ללורין השבדית, הקהל הרחב מצידו אהב הרבה יותר את ה"צ'ה צ'ה צ'ה" של פינלנד, ובסוף שבדיה ניצחה בפער קטן. הפעם, המתח היה בין קרואטיה לבין שווייץ, שבסופו של דבר ניצחה בזכות ההתלהבות המוגזמת של השיפוט מהשיר (שבעיניי, וגם בעיניי רוב הצופים, לא היה עד כדי כך טוב).

במקרה של השיר הישראלי הפער עצום עוד יותר: מנקודות השיפוט קיבלנו 52 נקודות בלבד; מהקהל – 323 (!); כמובן שאפשר לשייך זאת לאקלים הפוליטי, אולי גם לפחד מהכנופיות הזועמות ברשתות – אבל זה בעיקר ממחיש כמה השיפוט באופן כללי מביט על הדברים בצורה קצת יותר אליטיסטית ופחות מחוברת לאוזן הממוצעת. "Hurricane", גם אחרי כל ההטיות הפוליטיות והעובדה שאני לא אובייקטיבי, הוא לא באמת שיר של מקום 12 – אלא הרבה יותר גבוה. במובן הזה, הקהל הצליח לעשות צדק גם אם לא צדק מוחלט.

ושוב, מדובר בתעודת כבוד לשיטת הבחירה: מאז 2015, כשנדב גדג' נשלח עם "גולדן בוי", הגענו ארבע פעמים לעשירייה הראשונה – ושלוש פעמים לטופ 5 ("טוי" מקום ראשון ב-2018, "יוניקורן" מקום שלישי בשנה שעברה ו"הוריקן" שהיה חמישי השנה). זה כבר לא פוקס, אלא מגמה – "הכוכב הבא לאירוויזיון" מצליחה להביא פעם אחר פעם מבצעים טובים וגם כשהבחירה לא היתה בידיהם (כמו עם נועה קירל) – התאגיד מצליח לבחור את השיר הנכון שמסוגל להביא נתונים יפים בהצבעה. גם במבחן התוצאה, ולטעמי גם במבחן האיכות – זו תעודת כבוד ליואב צפיר ודורון מדלי שבמידה רבה הצילו את הברנד שנקרא "ישראל באירוויזיון" אחרי לא מעט שנות יובש.

עדן גולן והצוות שאיתה עברו חתיכת מסע בחודשים האחרונים – מהזכייה ב"כוכב הבא" שהגיעה מאוחר יחסית בגלל המלחמה, דרך סאגת שינוי השיר והלחצים מכל הכיוונים, ההפגנות המשוגעות שהיו נגדה (לעתים אפילו באופן אישי), שריקות הבוז בתוך האולם וחבריה לאירוויזיון שהחרימו אותה בצורה מזעזעת ומבישה – את כל אלה הם עברו, בדרך להישג גדול ומרשים. וכן, טוב שהיינו שם.

לאחרונה נשמעו לא מעט ביקורות על ההחלטה לשנות את מילות השיר (שבמקור היה "October Rain"). כן, יש כאן במידה רבה צביעות מטעם איגוד השידור האירופי – זה שחיבק באהבה לפני שנתיים את אוקראינה (כולל ניצחון מטורף והצבעת שופטים וקהל חסרת פרופורציה לאיכות השיר), אבל בוחר להתכחש לכל ביטוי – ולו הסימבולי ביותר – של כאב ישראלי, אחרי הטבח שעבר עלינו ב-7.10. ובכל זאת, גם במחיר פגיעה מסוימת, טוב שהיינו שם. טוב שהפגנו נוכחות, טוב שעלינו לבמה עם הדגל הישראלי, טוב שהראינו לכולם שאנחנו כאן ואנחנו לא הולכים לשום מקום.

מעבר לכך שלהחלטה לוותר על האירוויזיון היו לא מעט השלכות אחרות – יצירת המשוואה לפיה התשובה ללחץ בינלאומי היא הימנעות של ישראל מהשתתפות, הייתה מן הסתם נותנת את אותותיה גם לגבי האולימפיאדה וגם לגבי הספורט הקבוצתי הישראלי, שלא לדבר על תרבות ישראלית בחו"ל. האירוויזיון לא היה צריך להיות, ותודה לאל שלא היה, התקדים שאפשר לכל שונאי ישראל לקדם את מחיקת המדינה מהמפה הבינלאומית. ישראל היתה צריכה להשתתף, וטוב שעשתה זאת – כי האלטרנטיבה היתה ניצחון אמיתי לשנאת ישראל.

ועדיין, היה משהו קצת עצוב בסוף השבוע של האירוויזיון הנוכחי. התחרות, שבמקור קמה כדי לאחד את אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה, נראתה הפעם כסמל לשנאה: החרמות מצד משתתפים באירוויזיון, ההפגנות ושריקות הבוז מהקהל – וכן, גם הצבעת נקודות השיפוט נגד ישראל, כולן הרגישו כמו ההפך הגדול מהרוח האירוויזיונית המכילה-כביכול. דווקא בתחרות שנוצרה תחת הסיסמא "United By Music", אפשר היה לחוש בשנאה כלפי יהודים באשר הם, כלפי ישראלים באשר הם.

אבל בערב הזה אפשר להיות קצת אופטימיים. ישראל יצאה גם מהמצור הזה כשידה על העליונה, לפחות באופן יחסי. אז לא נארח את האירוויזיון בשנה הבאה (ואפשר לנחש שגם בתאגיד השידור הישראלי היתה אנחת רווחה מטורפת, שלא יצטרכו להתמודד עם כאב הראש הזה), אבל המשכנו והעמקנו את האחיזה שלנו בתחרות הכל כך אירופית. כעת נותר לקוות שבשנה הבאה, בתקווה כשהחטופים והחיילים שוב איתנו, נוכל להשיג את הניצחון האמיתי – בציריך 2025.