הדקויות הרגשיות וההומור המריר מתחננים שלא לעבור עיבוד אמריקאי

זקן חמור סבר ניגש למוכרת פרחים ומבקש לקנות זר במחיר מבצע. היא אומרת שהמבצע תקף לשני זרים. הוא טוען שהוא זקוק רק לאחד ורוצה אותו בחצי מחיר. היא נבוכה למול ההיגיון הקמצני שלו, אך אינה יכולה למלא את רצונו. סצנת הפתיחה של "איש ושמו אובה" מציעה אפיון מיידי של גיבור עקשן ונרגן, שאינו מכוונן עם התקופה שבה הוא חי. כשבסצנה הבאה מתברר שהוא קנה את הפרחים כדי להניחם על קברה של אשתו האהובה, שמתה חצי שנה לפני כן, הקומדיה הקוצנית של הסצנה הראשונה עוטה גוון מריר. והמרירות הזאת היא שמצילה את "איש ושמו אובה" מליפול לשלולית של סנטימנטליות.

רב המכר הבינלאומי מאת פרדריק בקמן, שיצא לאור ב-2012 (התרגום לעברית ב-2014), הפך בידיו של הנס הולם לסרט הזר הכי מצליח בארה"ב ב-2016 ואף זכה במועמדות לאוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. בספטמבר השנה הכריז טום הנקס שהוא יפיק גרסה אמריקאית, שבה הוא עצמו יגלם את התפקיד הראשי. עם כל אהבתי להנקס, אני חוששת שהנוסח ההוליוודי ייפול למלכודות הדבש שהולם הצליח לעקוף, ולכן מוטב לנצל את ההזדמנות לצפות במקור השוודי, שמגיע אלינו שנתיים אחרי שיצא למסכים במולדתו.

ללא אשתו, וכשיש בעולם כל כך הרבה דברים להתעצבן עליהם – בעיקר שכנים שמשאירים את שקית הזבל ליד הפח ואנשים שמעדיפים ב.מ.וו גרמנית על פני סאאב שוודית – אובה רוצה להתאבד, ומנסה להשיג את מטרתו באופנים שונים. אבל גם כאן השכנים מפריעים. במבט ראשון השמרן הנוקשה הוא איש קטנוני ובלתי נסבל, אבל קצת כמו לארי דיוויד (בלי החיוך), לפחות חלק מהזמן הוא צודק. פלשבקים מוארים לימים שהיה צעיר מגלים שגם אז לא ידע לתקשר עם העולם, עד שמורה נאווה התלבשה עליו והפכה אותו לחצי בן אדם. כשמשפחה חדשה – בעל לא מאוד מוכשר ואישה בהריון ממוצא איראני – מגיעה לשכונה המגודרת, הגיבור הסגרירי נדרש לפנות להם ולבנותיהם הקטנות מקום בחייו המצומצמים.

זה לא ספוילר שבמהלך הסרט אובה יפתח את דלתו ואת סגור ליבו, וייראה שעוד יש דברים שכדאי לחיות בשבילם (אם חשקה נפשכם בקולנוע שוודי מאתגר יותר, צפו בסרטים של רובן אוסטלונד ורוי אנדרסון). מה שהופך את המהלך העלילתי הצפוי לספציפי ובעל תוקף אנושי הוא העיצוב המדויק של הדמויות, וסגנון הבימוי היבשושי, שמאמץ לכאורה את נקודת מבטו של הגיבור ותוך כדי כך מגחך עליו.

רולף לאסגורד (שבקרוב נראה אותו ב"לחיות בקטן" של אלכסנדר פיין) אינו שחקן קומי, וזה עובד לטובת הסרט, כי אף שהוא משוח בהרבה הומור שחור, יש לו גרעין קשה ומר. מולו השכנה (בהאר פארס) היא אישה חיונית ונעימה עם רגליים על הקרקע וראש טוב על הכתפיים, והיא מתעקשת להפוך את אובה לחבר, על אפו ועל חמתו. אובה הוא אמנם סוציופת ופטריוט גאה אך הוא אינו גזען, והיחסים המתפתחים בין השניים משרים טוב על סביבתם, ומשמשים כמטאפורה אופטימית להפיכתה של שוודיה מחברה לבנה, סגורה והומוגנית (כמו זו שראינו פעם בסרטים החונקים של אינגמר ברגמן) לחברה של מהגרים. וכך, למרות מגע של דידקטיות, הסרט מצליח לבדר ולחמם את הלב באמת ובתמים.

סרט על: תהליך הסוציאליזציה של זקן נרגן
ללכת? כן. הסרט הוא "חביב הקהל" במובן החיובי והלא חנפני של המלה