התקשורת היא דושבג: למה צריך קוד אתי לסיקור אלימות מינית?

אנחנו בטיים אאוט אוהבים את עמותת "כולן", הארגון הפמיניסטי הכי בועט בסביבה, וכשהן יוצאות בקמפיין חדש הקורא לעיתונאיות ולעיתונאים ולכלי התקשורת בכלל להצטרף לעיצוב השיח על אלימות מינית, אנחנו הראשונים להתייצב. תחת הכותרת #סיקורהוגן הן מבקשות לעצב מחדש קוד אתי לסיקור תקשורתי של פרשיות אלימות מינית, אז קראנו לעומק והוכינו בתדהמה, כי מתברר שסיקור תקשורתי אתי, אובייקטיבי, הוגן – זה ממש ממש קל. הנה, תראו כמה זה קל לפי העקרונות שהניחו "כולן":

1. הרגליה של הנפגעת, לבושה ומיניותה אינם רלוונטיים לסיקור אלימות מינית

2. לסיקור אלימות מינית אם יש חשד לאונס, אין סיבה להשתמש בצמד המילים "יחסי מין" או "פרשת מין"

3. ציטוט עורכי הדין של חשודים הוא לא "דיווח חדשותי״ כשהוא מוצג ככותרת הפרשה (או בכלל)

4. הבמה התקשורתית שמקבלים החשודים לא יכולה להיות משמעותית יותר מקולן של הנפגעות

5. התוקפים הם לא "בני טובים" ולא "הילדים של כולנו" ובטח שלא "בעלי עתיד מזהיר"

נכון קל? הכי קל. קלי קלות. קליל. כל זה אמור הרי להיות מובן מאליו ב-2020. חמש הנקודות האלה צריכות להיות טריוויאליות לגמרי עבור כל עיתונאי, קוד הפעלה כמעט עצמוני, ממש כמו להצליב מקורות, לוודא עובדות ולנשום מדי פעם. אבל המציאות העובדתית היא שהתקשורת הישראלית נראית רחוקה מלהפנים את המובן מאליו, כך שהוא אינו מובן כנראה ובוודאי שלא מאליו. ואז צריך לשאול שאלות קשות: מדוע קשה כל כך לתקשורת הישראלית לקבל על עצמה קוד אתי כזה? כיצד זה שלא חשבה לנסח קוד כזה בעצמה? למה צריך להסביר לה את זה לאט ובנקודות כאילו הייתה קטועת אונה?

אם התקשורת הישראלית הייתה בן אדם, צריך היה להוציא לה צו הרחקה. זו הכללה גסה כמובן, אך היא גסה הרבה פחות ממה שהתרחש ומתרחש במערכות תקשורת רבות

גם התשובות קשות. תשובה אחת למעשה: התקשורת הישראלית היא דוש. התקשורת הישראלית היא האידיוט שיצלם לכן מתחת לחצאית, הדביל המקשיש שירייר עליכן בבר ולא יבין רמזים, הסליזבול שיטריד אתכן בעשרות ווטסאפים, השמוק שיזמין אתכן אליו הביתה לדבר על עתידכן המקצועי. אם התקשורת הישראלית הייתה בן אדם, צריך היה להוציא לה צו הרחקה. זו הכללה גסה כמובן, אך היא גסה הרבה פחות ממה שהתרחש ומתרחש במערכות תקשורת רבות, כמו גם מהאופן שבו היא אכן מסקרת פרשיות שבמרכזן אלימות מינית קשה.

התחקירים שהציפו את מעלליהם של יהודה נוריאל (תמר קפלנסקי, "הארץ") ורועי ארד (שרון שפורר, "המקום"), חשפו מקרי קיצון של תרבות הדושבגים הברנז'אית שמשגשגת כבר עשרות שנים עד לכדי אתוס מעצב. אותה דושבגיות, שמתבטאת במגוון דרכים כלפי מגוון אנשים, לובשת אופי של אלימות מינית בעיקר כלפי נשים אך גם כלפי להט"בים, ומייצרת מערכת תת-תודעתית שבמסגרתה חשד לאונס קבוצתי הופך בקלות ל"שערוריית מין" וכתב פלילים אינו ממצמץ כשהוא מדקלם את הכותרות שהכתיבו לו הסנגורים של התוקפים. הם אפילו לא מהרהרים בזה. מבחינתם זו המציאות.

יהיה מעניין לעקוב אחר הפידבק לאתגר הפשוט שהציבה "כולן" בפני המערכות העיתונאיות בארץ, ואני חושד שצפויה להן עבודה קשה בהרבה מכפי שהיא אמורה להיות, אבל הקוד האתי הפשוט והקוהורנטי הזה הוא נקודת מבחן חשובה לתקשורת הישראלית. עכשיו נדע בוודאות אם היא באמת לא מבינה – או פשוט לא רוצה להבין.