אל תהיה נקניק

פעם, די מזמן, במשך קצת יותר משלוש שנים, הייתי צמחוני. אין לי תאווה גדולה לבשר ולא התקשיתי אז לוותר עליו. אחר כך, בעיקר מעצלות ומהיעדר סובלנות לעודף מגבלות, חזרתי לאכול בשר, אבל באופן מתון, תוך כדי התעלמות מוחלטת מן הבעיה המוסרית שכרוכה בהרג בעלי חיים. כל זה התנהל על מי מנוחות עד הביקור במרטינה פרנקה (Martina Franca).

מרטינה פרנקה היא עיר לא גדולה בחבל פוליה (Puglia) שבדרום איטליה. גשם זלעפות ניתך עלינו כאשר דילגנו בחיפזון מן המכונית למעדניית הבשר שלצדה חנינו. הקבוצה הקטנה שלנו מנתה שמונה עיתונאים ממדינות שונות. המארחים, מלשכת התיירות המקומית, שמו דגש בעיקר על המאכלים המקומיים, המנות הייחודיות שאנשי העיירה מתמחים בהן. כך, בלי שום סדר הגיוני, אכלנו בבוקר גלידה מצוינת שמכינים בעיירה פוליניאנו אה מארה (Polignano a Mare) ומערבבים אותה עם קפה וליקר חזק. מיד לאחר מכן בלסנו פסטה עם ירקות בעיר בארי (Bari), והמשכנו בטעימת גבינות בעיירה אלברובלו (Alberobello). ביקרנו ביקב נידח בחווה שאיני זוכר את שמה ואחר כך ראינו איך הופכים זיתים לשמן. מיד לאחר הזיתים אכלנו שוב גלידה, כי הגענו לדוכן קטן שיצא לו מוניטין מצוין.

בכל אחת מהתחנות האלה אכלנו לא מעט. ביקב, למשל, הכינו ארוחת צהריים דשנה, כדי שנבין את טעמו המשובח של היין המקומי. במפעל הגבינות הציעו לצד הגבינות לחם חם שזה עתה יצא מתנור האפייה. מרטינה פרנקה, שאליה הגענו בחמש אחר הצהריים, היתה התחנה האחרונה באותו יום. היינו שבעים לחלוטין, שמנים כחזירים, נינוחים ומדושני עונג. כאן, במרטינה פרנקה, הסביר המדריך דיוניסוס, מכינים את הנקניקים ואת הבשר המעושן הכי טובים באיטליה. בלי לחשוב הרבה, כחיילים צייתנים, דילגנו מן המכונית לאיטליז של מיקלה צ'יטו. נכנסנו לחנות גדולה, צרה וארוכה, שבצדה השמאלי דלפק. מעליו היו תלויים מאות נקניקים אדמדמים. שלושה עובדים בחלוקים לבנים ובכובעי נייר פרסו מן הנקניקים ללקוחות. מיקלה, בעל הבית, ניגב את ידיו במגבת וקיבל את פנינו בחיוך רחב. "הכנתי בשבילכם משהו מיוחד", הסביר לנו. "אנחנו נכין ביחד קפקולו". מיד לאחר מכן הגיע ההסבר שקצת הדאיג אותי. "קפה" (קמץ בקו"ף ודגש בפ"א) הוא ראש, "קולו" זה צוואר, ושניהם שייכים לחזיר גדול. המומחיות של מיקלה, התברר לנו לאחר מכן, היא הכנת נקניקים ובשר מעושן מן העורף של החזיר.