אל תהפכו לצוק איתן

11 שנים שאני והטילים נמצאים במערכת יחסים מורכבת. הפעם הראשונה הייתה בבית הספר בקיבוץ גבים. הייתי אז בת 16 ובאמצע הבגרות בלשון אזעקת "שחר אדום" פילחה את השקט ששמור רק לבגרויות. מאז ה"שחר האדום" שינה שם ל"צבע אדום" ויחד עם המעבר למרכז הגעתי לתחנה הסופית של אזעקה עולה ויורדת. מאז גם הייתה מלחמה אחת, שלושה מבצעים צבאיים ואפס התקדמות.

11 שנים ואני עדיין מתה מפחד. בין אזעקה לאזעקה הגוף שלי לא מפסיק לרעוד. כשהסירנה עולה ויורדת אלו רגעי השקט היחידים שלי. כמו אחרי שמישהו מבטיח שהוא ינקום ולא נוקב בשעה ומקום, הציפייה הורגת. והורגת לאט. כל רשרוש נשמע כמו מימוש האיום. ואז פעם בכמה שעות היא מגיעה, האזעקה, ונותנת לי קצת מנוח.

בתור אחת עם ניסיון, אני אומרת לכם- אל תהפכו לצוק איתן. אל תתרגלו, אל תהפכו לאדישים ואל תישארו במשרד כשהאזעקה מפלחת את האוויר. זה לא הופך אתכם לגיבורים, זה לא נותן לכם שליטה על דרך המוות שלכם, זה לא הופך אתכם לאלו שמעל ההמון הנבער. תפחדו, כי בדקות שעוד לא ברור אם כיפת ברזל תיירט, אתם נמצאים באמת בסכנת חיים. אל תהפכו לאדישים, כי זה לא מצב שאף אחד צריך להתרגל אליו. ואל תישארו במשרד כשיש אזעקה, כי הסיכוי של הטיל לפגוע בכם הוא בדיוק אותו סיכוי שזה לא יפגע בכם לעולם.

ותבקשו שלום. מלחמות ניסינו מספיק. הגשנו את עצמנו על מגש הכסף וקיבלנו בחזרה ארונות קבורה, טילים ארוכי טווח ופוסט טראומה שתלווה אותנו לכל החיים. תדרשו פעולה קרקעית בתוך משרד ממוזג עם אנשים שפויים, שמחפשים כל דרך לפתרון של שלום. תזעקו למען האפשרות לחיות חיים נורמאליים לכל הצדדים. תסרבו להיות אויבים במשחק כוחות של פוליטיקאים שיוצאים מישיבת קבינט בלי מטרות ברורות למבצע שהולך להגדיל את משפחת השכול.

שלום היא לא מילה גסה, היא הכיפת ברזל היחידה שתגן עלינו בחבל ארץ המורכב הזה. השלום הוא היחיד שימנע גם ממכם להיות עוד 11 שנים בתוך טווח הטילים. הוא היחיד שימנע את החטיפה הבאה והוא היחיד שיכול להפוך אותנו לצוק איתן אמיתי- ולא רק טייטל הירואי של קופיריטר צבאי.