אמנות ההיעלבות

מספיק שנאמרה אחת ממספר מצומצם של מילות קסם - "צפוני", "מרוקאי", "הומו", "סמים" - ומיד זומנת לבירור: מי פגע בך? מה הוא אמר? איך אפשר לעזור לך להתגבר על הטראומה?

סלפיש. איור: יובל רוביצ'ק
סלפיש. איור: יובל רוביצ'ק
28 ביולי 2016

פעם אנשים לא היו נעלבים כל כך בקלות. פעם יכולת להתגזען במשך שנים על עדות שלמות לפני שמישהו מהעדה הזאת יגיד "הלו, רגע, יש לנו רגשות". מי ידע אז שצריך להיעלב בגלל משהו טיפשי שמישהו אמר עליך? להיפך, האופנה היתה להתעלם ממנו כמה שאפשר, לגדל שפם, לנצח מלחמות ולהתחיל עם בחורות בעזרת בדיחות שכתבת מראש על פתק. אני זוכר את האדם הרגיש הראשון שראיתי במו עיני. קראו לה ברכה,

והיא היתה יועצת בית הספר בו נאלצתי להתבגר. מרגע שהגיעה, נפל דבר: מספיק שנאמרה אחת ממספר מצומצם של מילות קסם – "צפוני", "מרוקאי", "הומו", "סמים" – ומיד זומנת לחדרה, לבירור: מי פגע בך? מה הוא אמר? איך אפשר לעזור לך להתגבר על הטראומה? ויצא שבאותה שנה, בכל יום שני בבוקר,

הכיתה היתה נוסעת לחווה העירונית, "ללמוד חקלאות": שלוש שעות עבודה בשמש הקופחת, שבזכותה, הובטח לנו, נוכל להביא הביתה בסוף השנה שק של גזר וזר פרחי כובע הנזיר. שני מוצרי צריכה שקשה להגזים בחוסר חשיבותם בחיי. מה עושים? רבים עם מישהו ביום ראשון, זורקים בקול נעלב את אחת ממילות הקוד ולמחרת, כשכולם עולים בחוסר חשק על ההסעה לחווה, מופיעה היועצת ברכה, שולפת את הנער הנפגע מהאוטובוס, מושיבה אותו במשרדה הקריר ושואלת בקול רך: "מה הבעיה?". אצלי, ספציפית, הבעיה היתה שלא היתה בעיה, להוציא חוסר רצון לעדור בשמש. למזלי, היה לי את צ'יקו:

מקסיקני שמנמן ועצלן, שתיפקד כעוזרו הנאמן של זאגור האמיץ – גיבור חוברות קומיקס מקסימות ודי מטופשות, שכולנו קראנו. שמו המלא היה פיליפו קייטאנו לופז מרטינז אי-גונזלס, והוא לא הפסיק להתלונן. וכך, מדי שני בבוקר, בחדרה של היועצת ברכה, הייתי מספר לה מבחר מצרותיו של צ'יקו ומעמיד פנים שהן שלי: סיפרתי לה על מגוון בעיות משפחתיות (לצ'יקו היתה משפחה גדולה, ולא פעם אחד מקרוביו הסתבך בצרה זו או אחרת); סיפרתי לה כמה זה נורא שצוחקים על מישהו רק בגלל שהוא יוצא דופן (מקסיקני משופם, במקרה הזה, אבל לא נכנסתי לפרטים); סיפרתי לה שיש לי אויבים בשכונה (בהשמטת העובדה שהם אינדיאנים); ואפילו על בעיות העיכול שתוקפות אותי מפעם בפעם, כמובן בלי להזכיר את כמויות השעועית שבן דמותי המצוייר אכל ללא הרף.

היועצת ברכה היתה מוקסמת. מעולם לא תיארה לעצמה שיש אצלנו ילדים עם צרות כה מגוונות. אלא שהסיפורים הלכו והתרבו, וידעתי שאני חייב להפסיק את זה לפני שאסתבך (מה שכמעט קרה כאשר סיימתי אנקדוטה עצובה במיוחד בקריאה: "קרמבה אי קרמביטה!" מביטוייו הקבועים של צ'יקו, שאת משמעותו לא גיליתי מעולם).

התשובה, לבסוף, המציאה את עצמה – כמו רוב התשובות בחיים. בוקר אחד היועצת איחרה. לשווא חיכיתי שתבוא ותוריד אותי מהאוטובוס. התחבאתי במושב האחורי עם החוברת של השבוע וניסיתי להיעלם. אבל המורה הגיע אלי, שם ידיים על המותניים
ואמר: "אז אתה זה שלא מגיע אף פעם. מה אתה קורא שם?".
הוא חטף לי את החוברת.
חטפתי אותה בחזרה.
הוא החטיף לי סטירה, או בלשונו: "צ'פחה מקדימה" (הוא ידע, עקרונית, שאסור להרביץ, אבל כנראה שצ'פחות מקדימה לא נכללו בהוראות הפתיחה באש של משרד החינוך). לרוע מזלו היועצת ברכה הגיעה ממש באותו רגע וראתה את זה.

מאותו הרגע, הבחור החביב הזה הוקע אל עמוד הקלון כ"מורה מכה", ואני סירבתי לנסוע יותר לחווה, מתוקף הטראומה שעברתי. אך במקביל, היתה זו גם פגישתי האחרונה עם היועצת ברכה, שכן מלחמתה במורה האהוד הפכה אותה לפרסונה נון-גרטה, ועד מהרה הועברה לבית ספר אחר. לפני שעזבה,

היא תפסה אותי לשיחה ואמרה שהיא מקווה שאמשיך לבוא לדבר גם עם המחליפה שלה. הבטחתי שאבוא. פעמיים, הבטחתי. עם יד הלב. וכמובן שלא עשיתי זאת, כי בשלב זה כבר אימצתי לחלוטין את תכונתו העיקרית של צ'יקו השמנמן: היותו שקרן וגוזמן כרוני. לשמחתי, גיליתי מקצוע שבו תכונות אלה בונות לך קריירה.