אמנות הפיתוי: The Weeknd נע בין רומנטיזציה לסמים, הרס וקור רוח לרומנטיקה אמיתית
רוב האלבום החדש של דה וויקנד עוסק בכך שהוא אדם קר ואכזר ושאסור להתאהב בו. כצפוי, בו זמנית הוא גם לא חוסך באף טריק כדי שיתאהבו בו כמה שיותר. איכשהו זה עובד לו
ארבע שנים עברו מאז שדה וויקנד שחרר בהדרגה שלושה מיקסטייפים של אר אנ' בי עכשווי, קפוא ומלנכולי. "House of Balloons", הראשון שבהם, הגיע כמו משום מקום – עבר קצת זמן עד שהתברר שהוא נעשה על ידי איזה ילדון קנדי אלמוני בשם אייבל טספייה, אז בן 21. באלבום הרשמי השני שלו (אם לא סופרים את "Trilogy" – אוסף שאיגד את שלושת המיקסטייפים האמורים), אנו מוצאים את טספייה שנות אור מהמקום שבו הכרנו אותו.
טספייה מקדיש כמעט את כל האלבום לציור דיוקן עצמי בדמות של נבל. שוב ושוב הוא מפזר אזהרות מפני עצמו: הוא קזנובה בלי לב, רומיאו בן זונה. מנקודת מבטו הוא מדבר למאהבת כזו או אחרת; בפועל הוא מדבר למאזין. אבל כל מי שחי קצת יודע הרי שמשפטים כמו "אל תתאהבי בי" נועדו להשיג את ההפך המוחלט. בהתאם, זהו אלבום אר אנ' בי חכם, מפוקס ומכוון מטרה: להפוך את דה וויקנד לכוכב על, לחתום עם קריצה ולחמוק מהמיטה כשעוד חשוך בחוץ.
"Real Life", השיר הפותח המעולה, מתחיל במעין נהמת סינתיסייזרים מתכתית, עולה ויורדת כמו צפירה: ככה נשמעת יללת המוות של רובוט שירו לו בחזה. ואז מתרחשת תרמית מבריקה: הסאונד התעשייתי המוכר מהצעדים הראשונים שדה וויקנד עשה בעולם נעלם ובמקומו מופיעה סוללה של כינורות חמים נוסח ר' קלי. כמו בסוף של "בלייד ראנר", אין מנוס מלהתחבט בשאלה: האם דה וויקנד הוא אחד מאיתנו או שמא הוא סייבורג בעור אדם?
"Beauty Behind the Madness", כאמור, הוא אלבום פופ שנכתב מנקודת מבט של נבל (כפי שטספייה עצמו הסביר בריאיון לפיצ'פורק שהתפרסם השבוע), אבל לא כל המרכיבים של הדמות הכמעט קומיקסית שהוא אימץ לעצמו כאן משכנעים באותה מידה. כשהוא מדבר על זיונים וקוק בכמויות סיטונאיות הוא נשמע משכנע פחות מאשר כאשר הוא מתאר את עצמו כמאהב קר וחסר רחמים. כאשר ב"Tell Your Friends" הוא מסלסל "Im’ma villain in my city, I just made another killing / gonna spend it all on bitches" נדמה שתחפושת המפלצת הולמת אותו פחות מאשר, למשל קניה ווסט, שכבר לפני ארבע שנים נהם "!Im’ma motherfucking monster", בוודאות השמורה למישהו שהביט במראה וראה שם השתקפות של חיה.
זה לא צירוף מקרים, אם כך, שהפעם הראשונה – ולבטח לא האחרונה – שבה סינגל של דה וויקנד הגיע למקום הראשון במצעד האמריקאי בילבורד, היה זה דווקא עם "Can’t Feel my Face", קטע שמח יחסית. שם השיר, קיצור לשורה החוזרת על עצמה בפזמון, "I can’t feel my face when I’m with you", מקפל בתוכו בדיוק את התכסיס שעליו דה וויקנד בונה ב־2015: מאחורי רומנטיזציה (מיושנת במכוון) לסמים, הרס וקור רוח, הוא מסתיר רומנטיות אנושית, רגילה, שתכתוב פזמון עם פנייה נרגשת בגוף שני מהסוג העוזר לשיר פופ להגיע למקום הראשון בבילבורד. השאלה אם מתחת לשכבה הזאת מסתתר עוד גרעין של רוע מכני נותרת פתוחה. בזכותה המוזיקה של דה וויקנד נותרת מעניינת באמת.
שורה תחתונה: האם אנדרואידים חולמים על אר אנ' בי חשמלי?
ציון:
