אמנית אחת בשבוע: בשמת נוסן חושפת פנטזיה ותשוקה אמיתית
אחרי שנים של ריקוד בלהקת בת שבע ("הפסקתי לישון כשהפסקתי לרקוד"), הכוריאוגרפית בשמת נוסן עובדת כדי לרכך לעצמה את המציאות. ב"מה נשמה" שתעלה בשבוע הבא בסוזן דלל היא מתמודדת עם הסלידה שלה מרשתות חברתיות והמסכות שהן מכריחות את כולם לעטות. אל תכחישו
יש בישראל תעשיית מחול משובחת, והיא מייצרת רקדנים שבלי הרבה צילצולים מביאים בעולם כולו הרבה כבוד לישראל. כיאה לחברה כובשת, גם תעשייה זו כמובן נשענת על הכאב והקורבן האישי של הרקדנים, על המסירות שלהם וההקרבה בשם האמנות. יש במסירות הזו משהו גדול מאצילות נפש: לרקדן כזה שמקריב את עצמו למען אמנותו אין שום ערבות שיראה פירות לעמל, כך שמדובר באלטרואיזם טהור מהסוג הנשגב ביותר. גיבורת המדור שלנו השבוע, בשמת נוסן (32) עשויה בדיוק מהחומר הזה. בפעם הראשונה שפגשתי בה היא הייתה בחדר החזרות הגדול של בת שבע. היו בחדר הרבה רקדנים שהתחממו לפני ראן. אפשר רק לתאר שעסקינן בחדר מפוצץ בכישרון מכל קצוות תבל. ועדיין, מהקצה השני של החדר העמוס, היא תפסה את תשומת ליבי מיד ובלי מילים גרמה לי להבין מה אני רואה עוד לפני שראיתי אותה זזה.
"נולדתי וגדלתי בקיבוץ תל קציר שבעמק הירדן. מקום קטן – חמישים תיבות דואר", היא מספרת. "כשהייתי בכיתה ז' לקחו אותנו מטעם האולפן למחול לראות את כל המקומות הגדולים של המחול בתל אביב. אני זוכרת שראיתי בתלמה ילין ילדות שגדולות ממני רק בשנתיים, אבל עושות עם הגוף דברים שלא ידעתי שהם אפשרות בכלל. זה הוביל אותי להחלטה לנסות להתקבל לתלמה ילין, וכך עברתי לתל אביב ולמדתי בתלמה ילין ובבת-דור. כעבור שנה ההורים שלי התגרשו ואמא שלי עברה לעיר".
"על חווית התיכון שלי אני יכולה להגיד שלמזלי הייתי כל כך תמימה שהאינטריגות והפרעות האכילה, למשל, עברו לי מעל הראש", ממשיכה נוסן ומשחזרת את עברה. "אחרי התיכון רקדתי בלהקת המחול של ענבל פינטו ואבשלום פולק ובלהקת המחול בת שבע. השתתפתי גם ביצירות של יוצרים עצמאיים כמו ארקדי זיידס, איריס ארז, מיכל הלפמן, עידו פדר, פונטוס פטרסון ועוד. אני אוהבת להופיע. יצירות אמנות זה המקום היחיד שאני יכולה להופיע בו בלי להיות נבוכה מעצם ההופעה. אני גם אוהבת את המאמץ שמגיעים אליו בצורה יומיומית. כשרקדתי ישנתי טוב, הריקוד כנראה מעייף אותי מספיק בשביל שאצליח להתגבר על הפרעת השינה החריפה שלי. כשהפסקתי לרקוד הפסקתי לישון".
שנים היא הופיעה ברשימת אנשי הקשר שלי כ"בשמת רגליים". הזמן לא עוצר לאף אחד והיא כבר אמא לשתיים. אלינור (9) ומקס (6 חודשים) והיא עדיין "בשמת רגליים". אנחנו הפכים ממש, באים ממקומות שונים, רואים את העולם אחרת. חולמים על דברים שונים. ובכל זאת, המפגש הזה בחדר החזרות של בת שבע התניע קשר עמוק שיושב על אהבה למחול. היו שנים בהן לא דיברנו, אבל כשדרכנו שוב הצטלבו המשכנו לתקשר כאילו לא עברה דקה. אף פעם לא דיברנו על דברים אינטימיים וכמוכם, אני למד על חייה האישיים בפעם הראשונה. זה מאושש לי את מה שעד עכשיו היה רק בגדר אינטואיציה: יש לא מעט רעשי רקע של בינוניות אגרסיבית במחוזותינו שאוכלת לנו את הראס בשיטתיות. ולמרות חוסר המודעות שזועק מהפריים טיים והמיינסטרים, מנחם לדעת שחיים בקרבנו אנשים שהתברכו בכישרון וביכולות על אנושיות לצד ענווה, ככה שלא באמת יוצא לנו לשמוע עליהם. בעצם קיומם הם מצילים אותנו מהנורא מכל: הומוגניות בינונית.
"היום אני כוריאוגרפית רקדנית ומנהלת הכשרת מורים בגאגא", מספרת נוסן. "תמיד אהבתי ליצור, חלמתי ללמוד כוריאוגרפיה אבל הפכתי לאמא די מהר אחרי שעזבתי את בת שבע וזה כבר לא התאפשר, בעיקר מבחינה כלכלית. העבודה כרקדנית עם מגוון יוצרים מתחומים שונים היא לימודי הכוריאוגרפיה שלי. ולמידה היא לא באמת משהו תחום בזמן. העובדה שלא למדתי גורמת לי להמשיך ולחפש, ללמוד כל הזמן, וזה משפיע על היצירה שלי. כל עבודה היא צלילה לתחום ידע אחר. אני עובדת מלא וכל הזמן, כמו כולם. אנחנו חיים בתקופה (ובעיר) משוגעת מהבחינה הזאת. העבודה באמנות מרככת לי את המציאות ועוזרת לי להתמודד עם החיים".
"ביצירה 'מה נשמה' השתמשתי כדי להתמודד עם הסלידה שהרשתות החברתיות מעוררות בי", אומרת נוסן על הפרויקט החדש שלה. "עבדתי עם צוות של אמנים מדהימים, עדו פדר כדרמטורג, מתן דסקל על הפסקול, עומר שיזף עיצוב תאורה, נועה למברסקי הפקה וניהול והרקדניות שהיו שותפות לתהליך היצירה, שי קוקוי ורוני רחמים, שלאחרונה החליפה אותה נועה גרוניך. אנחנו מבלים הרבה מהזמן שלנו ברשתות החברתיות, בוחרים איך להציג את עצמנו בהן, בוחרים תמונות מסוימות, משתמשים בשפה מסוימת, מראים פעילויות כאלו ולא אחרות, ובעצם מרכיבים דרך כל הבחירות הללו ייצוג של עצמנו ויוצרים פרסונה דיגיטלית.
"העבודה 'מה נשמה' נוצרה ומבוצעת באותו האופן – המופיעות לובשות את הבעות הפנים שלהן כמו מסיכה. החיוך, הבכי והצחוק שלהן הם רק צורות וסאונדים. אבל המסיכה היא לא רק תחפושת שמתחתיה מסתתר הדבר האמיתי, היא עצמה בשקריות שלה חושפת רצון, פנטזיה ותשוקה אמיתית. היה מעניין להשתעשע פתאום עם אותן מסכות ועם תחושת השקריות הזאת שאני חווה בכל פעם שאני נכנסת לאינסטגרם או לטיקטוק, למשל, וליצור בעזרתה משהו משמעותי ואפילו אמיתי".
>> "מה נשמה", 12.7 20:00, מרכז סוזן דלל, סטודיו ז׳ק וזהבה דלל. פרטים וכרטיסים כאן