אמנית אחת בשבוע: אנדורגינית, חשופה, עם אור אין סופי

יש בהומוגניות משהו שמדכא מחשבה חופשית ויצירתיות. לא לחינם שאפו דיקטטורים לאורך ההיסטוריה לייצר חברה הומוגנית. קל יותר לשלוט באנשים שלא חושבים עצמאית. לכן כל מה שנחשד כחריג הופך בעיניי אוטומטית למעניין ומסקרן. יובל למברטו, 20, משוררת, בהחלט יכולה להיחשד ככזאת. היא הכל חוץ מגנרית. כבר בפעם הראשונה שראיתי אותה נדלקו לי האנטנות. לא אחת יצא וראיתי אותה חולפת ביעף על אופניה. בפעמים הבודדות שבהן גם שמעתי אותה מדברת, הבנתי שהאינטואיציה שלי הייתה מדויקת.

למראית עין היא לגמרי אנדרוגינית. דרכה ודרך המפגש הזה איתה נחתה עלי התובנה שאנשים שחושבים שמגדר זה בינארי חיים בעולם שיש בו רק שני צבעים, שחור לבן. ומה זה בכלל משנה מה מי שאני עומד מולו עושה עם הפיפי שלו בחדרי חדרים? האפשרויות המגדריות הן אינסופיות. אין שום סיבה הגיונית מוסרית או אחרת שההגדרה המגדרית העצמית של הבנאדם תגרע מהסקרנות או תמנע מאיתנו מלהתחבר. בטח אם הבנאדם מדברת בהיגיון רב. והחוכמה שם, צריך רק להקשיב לה. בשביל להיות מסוגל להקשיב צריך להיות פנוי.

הכתיבה היא צורך. יובל למברטו (צילום: ארלה הצמצם הבוער)

"הכתיבה מבטאת את חווית עולמי הפנימי בצורה אמיתית וגלויה", אומרת למברטו. "כאשר אני לא כותבת זמן מה, זה משפיע עלי נפשית משום שהכתיבה נותנת לי את היכולת לפרוק ולהתרוקן. היא צורך. כמו נשימה. לא רציתי לגעת במקומות כואבים במודע או לא במודע, עשיתי ספירת מלאי על מסגרת חיי. עבורי זה היה קשוח. בדיעבד אני קוראת לזה הדחקה. הדחקה במערכות היחסים שהיו לי ביני לבין משפחתי ביני ובין אהבות שהיו לי וביני ובין אלוהים. זה התחיל ב'מי אני?', 'לאן נולדתי?', 'למה זה קורה לי?'.

"דמותם של אבי ואמי השפיעו עלי בקיצוניות", היא ממשיכה. "לא ידעתי את מי לאהוב, את מי לשנוא ואת מי לכאוב משניהם. מערכת היחסים המורכבת שהייתה להם הובילה אותי לכעס וחוסר אונים, להתנהגויות לא נורמטיביות רק בכדי לבדוק האם יש אהבת אמת בעולם. האשמתי את אבי בהתמכרות שלו. לא אהבתי אותו, כעסתי עליו, ובדיעבד הבנתי שלאבי לא היה בעצם את עצמו. האבא שנולד אחרי שחיפש את הוריו הוביל אותי לחפש את הוריי שלי.

הכל כתוב ורק צריך לדעת לקרוא. יובל למברטו (צילום: ארלה הצמצם הבוער)

"ככל שנחשפתי לאמת עמדתי בניסיונות שהלכו וגברו על נפשי שהרימה ידיים. אך לא באמת, כי כשהנשמה מתגברת על התאווה ומתבטאת, יש תחושה של אור אין סופי", מסכמת למברטו. "החיבור לרוח ולעצמי יצר לי סדר במגירות השכל בתהליך קבלה וחמלה.  אני מבינה שאני במסע תיקון, שאין רע, הכל כתוב ורק צריך לדעת לקרוא. איך גבריאל בלחסן היה שר? 'זה משחק מתוכנן היטב שלא כמו בחלומות אתה צריך לנוע ומהר מאש הצלפים ומאש המחשבות מאש החרבות אני בתוך הצינורות'".

נעורים. יש בהם משהו שמחמם את הלב. במפגש הראשוני עם העולם, כשבלב עוד יוקדת תקווה. כשעוד בטוחים שיש מה לעשות, שאפשר לשנות. היא נולדה בסוף 2001. הדור הזה שיובל למברטו משתייכת אליו לא מכיר את העולם בלי אינטרנט. לא יודע מה עושים עם טלפון חוגה. הם לא חיכו למכתב מימיהם. מזון הם מזמינים באינטרנט. בגדים הם קונים באינטרנט. אהבה וקשרים חברתיים הם מוצאים באינטרנט. על הכל הם משלמים באינטרנט. הדור הזה סובל מירידה של 70 אחוז ביצירת קשר עין. אינפלציה טוטאלית בכישורים החברתיים.

אומץ שמשנה את העולם. יובל למברטו (צילום: ארלה הצמצם הבוער)

ועדיין, כמו בכל דור, גם בתוך העדר ההומוגני-דיגיטלי הסטרילי שהוא הדור הזה, יש יוצאי דופן שבעצם קיומם שוברים את התבנית. יש בני ובנות אדם שמרגישים, שכואבים, שמסוגלים לחלוק את התובנות שלהם בחוכמה ובכנות ומוסיפים צבע, עומק וייחוד לחיינו. ובעיקר חוכמה שרלוונטית בזמן. אלו שמסרבים להיות חלק מהעדר מצטרפים למורדים אחרים שהיו כאן לאורך ההיסטוריה של המין האנושי, ושבעזרת האומץ שלהם שינו את העולם והפכו אותו למקום ורסטילי וטוב יותר. או לפחות יותר נסבל. בזכותם כולנו עשירים יותר. 

הציור שלא הסתיים מהתשעה באב // יובל למברטו

תסתיר כל אשר אתה מרגיש
תהיה שחקן טוב.
אנשים מקומות ודברים
יחכו לך גם בעולם הבא
מי שמאמין שיפחד.
אסור לדבר
המדבר בורא מציאות במילים
מדחיק אהבתו ומתמכר.
מותר לירות
לעצמך ברגל
חלק גופך לזרים.
אהבה מקבלים בקללות
פורנו זול זורם בעיני ילד קטן
צלחת נשברת מאגרוף.
מגירת כדורים נפתחת
דלת הבית ננעלת
גלידה לפנות בוקר.
העצבים הבלתי צפויים
הציור שלא הסתיים
כמו המחלה שאינה נגמרת
וההכחשה שישנה מתחת לכרית, לא שלי.